בשנים האחרונות, כחלק מפעילותי בתנועת "אזרחים כותבים חוקה" ריכזתי את הדיונים על חוקי הבחירות, לאחד מהדיונים הגיעה קבוצה בראשות עו"ד דוד לוי שבדקה את מנגנוני הבחירות בפועל, מצאה זיופים במערכת, חקרה את שיטות העבודה והגישה ממצאים מפורטים למבקר המדינה… אך לא נעשה דבר.
זו רק עדות אחת ובואו נגיד שהיא אינה מאומתת באופן ודאי. אבל ככל שהעמקנו בהתנהלות המשטר בארץ הבנתי שהבעיה עמוקה בהרבה מפתק שנגנב בקלפי כזו או אחרת.
הטענה שאני מציג כאן היא נוקבת הרבה יותר: הבחירות בישראל גנובות לפני ששמו פתק אחד בקלפי – וגם אם לא ייגנב פתק מהקלפי.
הן גנובות על פי חוק,
ממוסדות ומתוכננות כך שהתוצאה תישאר תמיד בידי אותם המועדונים.
כדי להבין איך הנדסת הבחירות עובדת, לא צריך לחפש קונספירציות בחדרים סגורים. מספיק להסתכל על שני המנגנונים המרכזיים שמנהלים את הפוליטיקה הישראלית: הון-תקשורת והחקיקה המפלה.
אם תשאלו את האזרח הממוצע ברחוב כמה מפלגות משתתפות בבחירות, התשובה תהיה בדרך כלל בין 8 ל-12 מפלגות. זו האשליה האופטית של הדמוקרטיה הישראלית. בפועל, בעשרות פתקים שמגיעים לוועדת הבחירות המרכזית רשומות כ 40 מפלגות שונות.
השאלה האמיתית היא: למה אנחנו רואים ומכירים רק את אותן 8 עד 12 מפלגות?
התשובה טמונה במנגנון המשולב של הון, תקשורת וחקיקה שתחסום את כל השאר.
כדי לנצח בבחירות, או אפילו רק כדי להיכנס למודעות של הבוחר, חייבים שני משאבים קריטיים: כסף ותקשורת.
כשמנתחים את מפת כלי התקשורת בישראל, רואים בבירור כיצד ערוצים וגופי מדיה שונים מריצים מועמדים ומפלגות מסוימות.
בעלי ההון לא קונים גופי תקשורת כדי לדווח חדשות בהגינות; הם מחזיקים בהם ככלי להשפעה פוליטית ולשמירה על האינטרסים העסקיים והרגולטוריים שלהם. כלי התקשורת משמשים בידי ההון כדי לקבוע עבור הציבור "ממי מותר לו לבחור"
הכוח של התקשורת לא מתבטא רק במי שהיא מקדמת, אלא גם במי שהיא בולמת ומסננת:
כאשר מפלגות חברתיות או עצמאיות מנסות להיכנס לפוליטיקה (כפי שראינו במקרים של גל וינטר, פרופ' ירון זליכה ואחרים), המערכת התקשורתית יודעת להתנגח בהן, להציג אותן כ"בזבוז קולות", לגחך אותן או פשוט למחוק אותן מסדר היום עד לחנק פוליטי מלא.
מנגד, מועמדים המשרתים את האינטרסים של בעלי ההון מקבלים זמן מסך חופשי, ראיונות מחבקים וחשיפה בלתי מוגבלת.
אירועים וחקירות כמו תיקי 2000 ו-4000 רק חשפו את קצה הקרחון של הדיל השקט: התקשורת מעצבת את תודעת הבוחר, והפוליטיקאים שמגיעים לשלטון דואגים לשמור על בעלי ההון שמאחורי המסך.
ב "אזרחים כותבים חוקה" קיימנו דיונים רבים על הכשלים של התקשורת בארץ וכתבנו טיוטה ראשונית ל"חוק יסוד התקשורת", טיוטה שצריכה לעלות לדיון ציבורי רחב שיכונן מנגנון תקשורת אמין ולא מנגנוני תעמולה כלכליים.
חלק בלתי נפרד מ"גניבת הבחירות" הממוסדת מתרחש על שולחן הכנסת עצמו. במהלך השנים, חברי הכנסת המכהנים דאגו לחוקק חוקים שמבצרים את מעמדם, מונעים תחרות חדשה ומבטיחים שחברי ה"מועדון הסגור" יישארו בשלטון. אין בישראל בחירות שוויוניות או דמוקרטיות באמת – נקודת הזינוק מוטה מלכתחילה.
הנה השיטות החוקיות והמנגנונים שבאמצעותם הוטה המשחק:
העלאת אחוז החסימה (כיום 3.25%) נועדה תחת הכסות של "משילתיות", אך בפועל היא משמשת כמחסום בטון בפני מפלגות חדשות, קטנות או חברתיות. זהו מנגנון המכריח את הבוחר להצביע ל"רעות המוכרות" מתוך פחד שקולו ייזרק לפח.
חוק מימון מפלגות מעניק מקדמות עתק, תקציבי בחירות אישיים ותקציבים סיעתיים שוטפים למפלגות שכבר מכהנות בכנסת. מפלגה חדשה נדרשת להשיג מיליוני שקלים מכיסה רק כדי להתחיל להתחרות מול מנגנונים שממומנים ישירות מכיסו של האזרח.
לכל חבר כנסת מכהן יש צוות עוזרים, ייעוץ משפטי, תקציב קשר עם הבוחר ומשרד שלם המשולם מפירוק המסים שלנו. לשרים יש "צבא" גדול עוד יותר של יועצים, דוברים ומנגנונים פוליטיים. בשעת בחירות, הצבא הקטן הזה עובד שעות נוספות כדי לשמר את כוחם של הנבחרים המכהנים – יתרון שאין ולא יתרחש עבור אף מועמד עצמאי מבחוץ.
מעבר לעוזרים הישירים, לאורך תקופת הכהונה מבצעים הנבחרים שרשרת מינויים במוסדות הציבוריים, בחברות הממשלתיות, ברשויות המקומיות ובגופים הנתמכים. מינויים אלו מייצרים שכבה רחבה של בעלי תפקידים המשתכרים מהמדינה והחבים את מעמדם ופרנסתם למפלגה או לשר הממנה. ביום הבחירות, האנשים הללו אינם רק מצביעים בטוחים – הם הופכים ל"קבלני קולות" אקטיביים המוציאים את משפחותיהם ומעגליהם לקלפי כדי לשמור על מקור פרנסתם. כך מתוחזק בנק קולות עצום מראש, כולו על חשבון הציבור.
האיסור על פרסום בתשלום בטלוויזיה וברדיו
החוק אוסר באופן מוחלט על שיווק ופרסום תעמולת בחירות בתשלום בשידורי טלוויזיה ורדיו (בניגוד לעיתונות כתובה או לאינטרנט).
שיטת חלוקת המנדטים העודפים (בדר-עופר) מתגמלת באופן מובהק את המפלגות הגדולות על חסרונן של הקטנות, ושואבת קולות של מפלגות שלא עברו או מפלגות קטנות בחזרה לכיסן של הסיעות החזקות.
אחרי כל אלו כדאי לחשוב רגע – אנחנו בוחרים מפלגה מתוך אלו שמציגים לנו.
מי קובע את רשימת החכ"ים? כדאי לקרוא בכתבה של יעל שחם גפני.
כשאנחנו בוחנים את התמונה המלאה, המסקנה ברורה: הקלפי היא רק השלב האחרון בהצגה. הבחירות מוכרעות עוד הרבה לפני שהאזרח שם את הפתק, באמצעות שילוב של תקשורת שמוטה על ידי הון, חוקים שמפלים לטובה את בעלי הכוח, ורשת ג'ובים ציבורית המגויסת ליום פקודה.
כמי שפועל במסגרת "אזרחים כותבים חוקה", אני מאמין שבירור טוהר הבחירות בקלפיות הוא קריטי, אך הוא אינו מספיק.
זהו רק קצה הקרחון.
אם ברצוננו להשיג מערכת שעובדת כאן עבורנו ויוצרת גן עדן, עלינו לשנות את חוקי המשחק מהיסוד: לתקן את כלל המנגנונים כמו התקשורת והבחירות בהם עסקנו במאמר זה, ואת כלל המבנה המשטרי.
האמון של הציבור נגמר לא סתם.
יש לעשות תיקון שורש מהיסוד.
את כל המערכות, המנגנונים הרעים שנבנו בכלל חוקי היסוד שלנו. טיפול שורש ובנייה מחדש.
לשם כך נוצר חוק יסוד כינון חוקה.
חוק אחד שיגדיר את הדרך בה נתקן את המדינה. חוק אחד שיתקן את מקור המחלה ויתחיל בריפוי השברים ואיחוי הקרעים למקום טוב יותר.
זמן קריאה: 5 דקותהזכות להיבחר נחשבת לאחד מהעקרונות הבסיסיים של הדמוקרטיה. אבל כמעט בכל העולם יש גם גבולות: עבר פלילי, אזרחות זרה, נאמנות למדינה אחרת, קשר למשטר קודם ולעיתים גם ניסיון לפגוע בעצם השיטה הדמוקרטית. איך קובעות חוקות שונות את הגבולות האלה, ומי מוסמך לקבוע שאדם עבר אותם?
זמן קריאה: 9 דקותהאם חברי הכנסת באמת מייצגים אתכם? המאמר הזה מפרק את אחת ההנחות הבסיסיות של הדמוקרטיה הישראלית, וחושף את הפער בין מה שמוכרים לנו לגבי הבחירות לבין המציאות. התוצאה היא תמונה מורכבת ואולי גם הסבר מטריד לשאלה למה הציבור הולך ומאבד אמון במערכת הפוליטית.
זמן קריאה: 6 דקותמי באמת שולט בנבחרי הציבור – האזרחים או המפלגות? התשובה טמונה בכללי המשחק עצמם. שיטת הבחירות היא זו שמכריעה למי הפוליטיקאי חייב את כוחו – ולמי יש את היכולת להחליף אותו. בעולם הדמוקרטי התגבשו שלוש משפחות מרכזיות של שיטות בחירה, שכל אחת מהן מייצרת איזון אחר בין אחריותיות כלפי הבוחר לבין נאמנות למפלגה – ומובילה לתוצאות פוליטיות שונות לגמרי.
