כזכור, לפני כמה שנים כמעט הגענו למלחמת אזרחים בגלל הוויכוח סביב סמכויות בית המשפט, הידוע תחת השמות "רפורמה משפטית" או "הפיכה משטרית" או קומבינציה של אלה, בהתאם לעמדת הדובר. לא אכנס לפרטי ההפיכה\רפורמה או להיסטוריה שלה (שכמובן טרם נגמרה) – זה לא העניין פה. הדבר הרלוונטי לצורכנו הוא הבסיס הרעיוני של המחנות המנוגדים. הקשבתי לתומכי הרפורמה ומתנגדי ההפיכה וגיליתי שיש דבר אחד שהם מסכימים עליו – עקרון הפרדת הרשויות. יותר מזה, כל צד, לטענתו, נלחם למען העיקרון הזה, כלומר למען הדמוקרטיה. מתנגדי הרפורמה טוענים שהם מתנגדים לפגיעה בעצמאות הרשות השופטת מידי "הממשלה הרעה והמטורפת", בעוד שתומכי ההפיכה טוענים שהם מתנגדים לפגיעה בעצמאות של הרשות המבצעת והמחוקקת מידי "השופטים הרעים ואליטיסטיים שלא מייצגים את העם".
איך יכול להיות ששני הצדדים מתבססים על אותו הרעיון ומגיעים למסקנות ועמדות מנוגדות? הסיבה הראשונית היא שהרעיון של "הפרדת הרשויות", לפחות בהגדרה המודרנית שלו, מורכב משני עקרונות שונים:
בשיח המודרני, שני העקרונות האלה (עצמאות וריסון), התמזגו והסתבכו למושג "הפרדת הרשויות" האחיד, למרות שיש ביניהם סתירה מסוימת (או "מתח דינמי", כפי שנוהגים לכנות אותו בספרות), והסתירה הזאת באה לידי ביטוי בצורה מובהקת בוויכוח סביב הרפורמה המשטרית שלנו: תומכי הרפורמה מתבססים על העיקרון הראשון ורוצים שהרשות המבצעת תהיה עצמאית ותעשה מה שהיא רוצה (כלומר, מה שהתומכים רוצים), בעוד שמתנגדי ההפיכה מתבססים על העיקרון השני ורוצים לרסן את הרשות המבצעת. אבל שני הצדדים קוראים לזה "הפרדת רשויות". הבלבול מתחזק עוד יותר בגלל שהתומכים (שכאמור דוגלים בעצמאות הרשויות, כביכול) דווקא מדברים על ריסון הרשות השופטת, והמתנגדים – על העצמאות שלה.
מי צודק ומי טועה בטיעונים המבולבלים האלה? לדעתי הצנועה, שני הצדדים טועים, ולו רק בגלל שישראל מוגדרת כמדינת משטר פרלמנטרי, שבכלל לא מבוסס על הרעיון של הפרדת הרשויות, לכן הוויכוח הזה לא רלוונטי לנו מלכתחילה. אבל אני אלך יותר רחוק ואטען שהרעיון של הפרדת רשויות, כפי שאנחנו מכירים אותו, פגום ביסודו ולא מתאים לחברה מודרנית, אם בכלל, ושהגיע הזמן לשינוי גישה. הרעיון הבסיסי של הביזור השלטוני עדיין תקף, כמובן, אבל הוא דורש מימוש מחדש.
המאמר הזה הוא רק חלק ראשון של סדרה של שלושה מאמרים. בחלק הזה ניכנס לעומק של הבעיות המובנות של הפרדת הרשויות, כפי שהיא ממומשת כיום, בפרט בארה"ב.
בחלק השני נראה את ההיסטוריה של הפרדת רשויות, איך הגענו אליה, למה היא נשברה ואיך היא עבדה עד שנשברה.
בחלק השלישי נראה מה יכול לבוא (וכבר בא) במקום השיטה של הפרדת הרשויות ואיך שינוי הגישה ביחס להפרדה הזאת יכול לפתור לנו הרבה בעיות, כולל המחלוקת שלנו סביב הרשות השופטת.
הערה: למרות שחילקתי את הבעיות הבאות לשישה סעיפים, בפועל מדובר בבעיה אחת כל-כך מסובכת שאין לי אפילו שם עבורה. ניתחתי אותה לחלקים כמה שיכולתי, אבל עדיין יש קצת חפיפה בין הסעיפים. הסיבוך הזה רק מדגיש את הנקודה שלי, שמערכת הפרדת רשויות זה דבר מסובך מדי שקורס תחת כובד משקלו.
כפי שציינתי לעיל, אחת משתי שיטות ההפרדה היא חלוקת השלטון לפונקציות או לתחומים נפרדים ועצמאיים, כדי לא לרכז את כל השלטון באותן ידיים.
נתחיל מהחלוקה המקובלת לשלוש רשויות: מחוקקת, מבצעת, ושופטת. הטענה ששמענו עוד משיעורי האזרחות בתיכון היא, שחקיקה, ביצוע ושפיטה מהווים פונקציות נפרדות ועצמאיות של השלטון. אבל זה לא יכול להיות, כי הרשות המבצעת עוסקת בביצוע חוקים והרשות השופטת עוסקת בשפיטה לפי החוקים ובפרשנות החוקים. כלומר, שתי הרשויות האלה תלויות לגמרי בחוקים ולכן כפופות לוגית לרשות המחוקקת, שיכולה להכריח את שאר הרשויות לעשות כל דבר שהיא רוצה, פשוט על ידי חקיקת חוק מתאים.
כאן בדיוק נכנסים "איזונים ובלמים", שנותנים לשאר הרשויות כלים להתגונן בפני שליטה מוחלטת או סרבנות של רשות מסוימת, במיוחד המחוקקת. כלומר, כדי לחוקק חוקים, צריך הסכמה בין כל הרשויות. אבל זה בעצם אומר, שכל הרשויות מהוות רשות מחוקקת אחת משותפת והטענה, שחקיקה זאת פונקציה עצמאית, נשברת.
גם היחסים בין ביצוע ושפיטה לא ברורים. אם פרשנות החוק היא פונקציה בלעדית של הרשות השופטת, אז היא יכולה לעוות כל חוק על ידי "פרשנות יצירתית" ובכך להשתלט על החוק ועל כל המערכת (שזאת בעצם התלונה המרכזית של תומכי הרפורמה המשטרית). מצד שני, חוק או פסיקה משפטית הם חסרי משמעות ללא ביצוע, ואם הביצוע זאת הפונקציה הבלעדית של הרשות המבצעת, אז מה קורה אם היא מבצעת את מה שהיא רוצה בטענה שזה התפקיד שלה? מה קורה אם הרשות מעמידה פנים שהיא מבצעת את החוק ובפועל גוררת רגליים, מעוותת את משמעות החוק או מטרפדת אותו באחת מאינספור דרכים אפשריות?
גם כאן בדרך כלל מתחילים לדבר על "איזונים ובלמים", המאפשרים לרשות מסוימת להדיח רשות אחרת, אבל כדי להתמודד עם כל הבעיות לעיל, סמכויות ההדחה חייבות להיות רחבות מאוד ובסופו של דבר נשארת השאלה מי ידיח את מי? אם רשויות מאשימות אחת את השנייה בהפרת הכללים, איפה זה ייגמר?
אכן, ישנן דוגמאות רבות למקרים שבהם לא ברור איפה עוברים הגבולות בין הפונקציות: ההקלטות המפלילות של ניקסון, כליאת אסירים ביטחוניים בגואנטנמו ביי, קרב סמכויות בעת מלחמת האזרחים, ועוד. הדוגמה האחרונה מתפתחת ממש בימים האלה, כאשר ממשל טראמפ (הרשות המבצעת) תובע את הרשות השופטת עצמה על ידי פנייה לרשות השופטת, בגלל ששופט פדרלי חסם את הצו הנשיאותי שחוסם הגירה. אם זה נשמע מסורבל, אז זאת בדיוק הנקודה.
אז אם כל הפונקציות האלה תלויות אחת בשנייה ולא ברור איפה עובר הגבול ביניהן, איפה ההפרדה פה?
ישנן חלוקות אחרות, קצת יותר הגיונית. חלוקה אחת היא בין "רשות החוץ" שאחראית להגנת הגבולות ויחסים עם מדינות אחרות, אבל לא מתערבת בעניינים פנימיים, ו"רשות הפנים" שעוסקת רק במה שקורה בתוך גבולות המדינה. אין הרבה דוגמאות לחלוקה מוצלחת כזאת ובצדק – יש יותר מדי קשר הדדי בין ענייני פנים וחוץ, שתלויים אחד בשני ואינם עצמאיים. גרוע מזה, רשות החוץ גם צריכה הרבה כסף, כי צבא זה צעצוע יקר, אז מאיפה יבוא הכסף? גביית מיסים? אבל זאת התערבות בענייני הפנים וההפרדה נשברת שוב. זה בדיוק מה שקרה לקונגרס הקונטיננטלי של ארה"ב בשנות ה-1780, דוגמה קלאסית של רשות החוץ – הם היו צריכים לממן מלחמה כנגד הבריטים, לקחו הלוואות שלא יכלו להחזיר, וזה גרם לקריסת המשטר אחרי המלחמה. אז בדיוק נכתבה חוקת ארה"ב שאנחנו מכירים, שטשטשה גבולות בין רשות החוץ והפנים בממשל הפדרלי.
אפשרות אחרת לחלוקת סמכויות היא פדרליזציה, שבה לכל רשות יש שלטון בלעדי על אזור גיאוגרפי מסוים, דבר בולט מאוד בארה"ב ובעשרות פדרציות אחרות בעולם. אבל זה לא מייצר ביזור שלטוני בתוך כל אחד מהאזורים, שיכול בקלות להפוך לרודנות. הדרך היחידה למנוע את זה היא לרסן את השלטון האזורי הזה על ידי השלטון הפדרלי, אבל שוב, זה מקלקל את כל הרעיון של הפרדה וגם מייצר סתירות וסכסוכים. בעצם, הוויכוח על הגבול בין "זכויות המדינות" לבין עליונות החוק הפדרלי היא שאלה פתוחה עד היום. היא הייתה כואבת במיוחד בשנות ה-1860, כאשר החוק הפדרלי אסר את העבדות, בניגוד לרצונן של כמה מדינות. אבל גם היום קיימת סתירה בנוגע ללגליזציה של מריחואנה, למשל. מדינות רבות בארה"ב כבר אישרו שימוש כזה או אחר, אבל החוק הפדרלי עדיין רואה בזה פשע חמור, והחוקה עדיין אומרת שלחוק הפדרלי יש עליונות על חוקי המדינות, ואף אחד לא ממש יודע איך לצאת מהתסבוכת הזאת.
המסקנה היא שפונקציות השלטון אינן עצמאיות ואינן בלתי תלויות, אלא קשורות ביחד לרשת שלא ניתן להפריד אותה לחלקים בלי לפגוע בתפקוד השלטון, לא משנה איך מחלקים את השלטון לפונקציות או אזורים. ביזור הגיוני חייב להתבסס על חלוקה אחרת, לא לפי הפונקציות.
כאמור, השיטה השנייה של הפרדה מבוססת על האיסור לאותו אדם להיות חלק משתי רשויות או יותר. זה לכאורה מונע שלטון אבסולוטי של אדם אחד, אבל זה לא מספיק.
ניקח כדוגמה את רוסיה כיום, שיש בה מערכת הפרדת רשויות למופת, הרבה יותר טובה מהאמריקאית, עם חוקה ופונקציות נפרדות ופדרליזם ועוד. ולמרות זאת, בפועל כל השלטון מרוכז בבירור בידי אדם אחד. למה? כי בכל הרשויות יושבים אנשים שנאמנים לאותו אדם או שנאלצים לציית לו מתוך פחד או אילוצים אחרים. לא ניתן לכתוב חוקה שתמנע את כל האילוצים האפשריים, וגם אילו היה אפשר, אז מי יממש את החוקה הזאת, אם המימוש כרוך בבגידה או סכנת חיים? אפשר להתעלם מרוסיה ולהגיד שזאת אנומליה מיוחדת במינה, אבל משהו דומה קורה גם במדינות אחרות, כולל ארה"ב, במיוחד תחת טראמפ, אבל לא רק. נשיא ארה"ב אומנם אינו חבר הקונגרס ("כי הפרדה"), אבל הוא המנהיג של אחת משתי המפלגות הגדולות ויש לו השפעה רבה על חברי הקונגרס מתוך מפלגתו.
המסקנה היא שלא מספיק להפריד את האנשים בין הרשויות באופן אינדיבידואלי, אלא צריך לקחת בחשבון את הקשרים בין האנשים האלה. באופן כללי, אסור שבין חברי הרשויות השונות יהיה קשר יותר חזק מהנאמנות שלהם לרשויות שלהם. מכאן נובע, שכל רשות חייבת להיות קבוצה מגובשת עם קשרים יותר חזקים מקשרי מפלגה, כנופיה, משפחה, שבט, וכו'. אחרת, הפרדת הרשויות הופכת לבלוף.
בהמשך לבעיה הקודמת עולה השאלה מי ממנה ומפטר את חברי הרשויות. זאת שאלה מהותית, כי מי שממנה ו\או מפטר את חברי הרשות יכול להשתלט עליה תוך כדי התהליך, על ידי מינוי אנשים שנאמנים לו או שנמצאים תחת שליטתו, ולפטר את מי שלא נמצא תחת שליטתו. למשל, נשיא ארה"ב ממנה את השופטים הפדרליים. אומנם כל מינוי כזה דורש את אישור הסנאט, אבל אם למפלגת הנשיא יש רוב בסנאט (שזה קורה הרבה), אז הוא יכול למנות את מי שהוא רוצה. דונלד טראמפ הצטיין במיוחד מהבחינה הזאת ומינה שופטים לא כשירים רק על בסיס הנאמנות האישית אליו או לפחות נאמנות לאידאולוגיה מסוימת.
פתרון אפשרי אחד הוא למנות חברי הרשויות על ידי הסכמה של כל שאר הרשויות או לפחות כמה מהן (עדיף כמה שיותר כדי להקטין את הסיכון של קנוניה בין הרשויות). אבל זה מאפשר לרשות אחת לטרפד את תהליך המינוי ולהשאיר את שאר הרשויות ללא כוח אדם מספק כדי למלא את תפקידם, ובכך לקחת את כל המערכת כבת ערובה, שזה גם סוג של שליטה. אם יותר מרשות אחת תרצה לעשות תרגיל כזה בו-זמנית, אז אנחנו מדברים על השמדה עצמית של כל המערכת, שפשוט תחנוק את עצמה.
אפשרות אחרת היא לבחור את כל הרשויות ישירות על ידי העם. אבל זה אומר, שכל הרשויות עכשיו כפופות לאותו העם וזה מייצר סנכרון בין הרשויות והורס את ההפרדה ביניהם. או יותר נכון, אם כולם נבחרים ישירות, אז בכל הרשויות עכשיו יישבו פוליטיקאים מאותן המפלגות. ומפלגות, כפי שראינו, הן קבוצות מגובשות שמגשרות בין רשויות והורסות את ההפרדה. אפשר לנסות לשבש את הסנכרון הזה על ידי בחירות בשיטות שונות ובמועדים שונים, אבל זה רק מאט את הסנכרון, לא מונע אותו (וזה גם פוגע בדמוקרטיה, אבל על זה בהמשך).
האפשרות האחרונה היא שכל רשות תמנה את חבריה בעצמה, באופן בלתי תלוי ברשויות אחרות, והדחה תתבצע בהסכמה של כמה רשויות אחרות, בתנאים מסוימים. אבל זאת בדיוק הטענה של תומכי הרפורמה המשטרית, שהשופטים ממנים את עצמם. אומנם במקרה הספציפי הזה הטענה בעיקר לא נכונה, אבל עצם קיום הטענה מראה עד כמה שיטת מינוי כזאת תהיה מחוסרת לגיטימציה ולכן לא תעבוד גם כן.
אפשר להתגונן מפני התמזגות הרשויות על ידי הוספת עוד ועוד בלמים וזה מה שבדרך כלל קורה אחרי ניסיונות השתלטות ומשברים. אבל הבלמים יוצרים בעיה אחרת של שיתוק וחוסר תפקוד. גם זאת אינה תיאוריה, אלא המציאות המוחשית, במיוחד בארה"ב. גם אם הקונגרס לא יכול להדיח את הנשיא (למרות כמה ניסיונות זה לא קרה אף פעם), הוא יכול לשתק את הרשות המבצעת על ידי שלילת תקציבים, חקירות פרלמנטריות ועוד. הנשיא, בתורו, יכול לנטרל את הקונגרס לגמרי על ידי הפעלת וטו על כל החלטת הקונגרס. באופן דומה, בית המשפט העליון יכול לפסול כל חוק של קונגרס בטענה שהוא סותר את החוקה. החוקה, כמו כל דבר אחר, נתונה לפרשנות חופשית, ולבית המשפט העליון יש סמכות בלעדית לפרשנות, כפי שכבר ציינתי. ניקח את הדוגמה הכי מפורסמת: ב-1973 בית המשפט פסק שאיסור הפלות סותר את החוקה, וב-2022 אותו בית המשפט, בהתבסס על אותה חוקה, פסק הפוך. כל מה שהשתנה בתקופה הזאת זה ההרכב של השופטים, שמונו במטרה המוצהרת להפוך את ההחלטה הראשונה. כלומר, מה שקבע את ההחלטה זה לא החוקה, אלא שרוב השופטים גיבשו את ההחלטה שהם רצו ואחר-כך "מצאו" פרשנות שתואמת את ההחלטה. זאת רק דוגמה אחת לכך שאם יש מספיק רצון, אז אפשר לפסול כל דבר.
הדרך הכי מעשית לשבור את השיתוק ההדדי הזה בין הרשויות זה אם קבוצה מגובשת אחת מצליחה להשתלט על כל הרשויות, וזה בדיוק מה שקורה בארה"ב. זאת לא קונספירציה או תיאוריה, אלא המטרה המפורשת והמוצהרת של שתי המפלגות. שליטת מפלגה אחת בכל הרשויות העיקריות זה דבר כל-כך ידוע ונפוץ, שיש אפילו מונח מיוחד לזה – טריפקטה. ב-30 השנים האחרונות, כמעט חצי מהזמן לאחת המפלגות בארה"ב הייתה טריפקטה כזאת, והנשיא קידם את מדיניות המפלגה ללא ריסון משמעותי (בית המשפט העליון וכלל הפיליבסטר בסנאט סיפקו ריסון מוגבל, אבל גם זה נחלש עם הזמן). בשאר הזמן, הרשויות היו מחולקות בין שתי המפלגות, וזה גרם לשיתוק כמעט מוחלט של תהליך קבלת ההחלטות החשובות, ולפעמים לא אפשר אפילו ניהול שוטף של המדינה וזה קורה יותר ויותר, לפעמים אפילו למפלגה בעלת טריפקטה. הבעיה היא גם שאין הרבה מוטיבציה לפתור את הגרידלוקים האלה, כי יותר קל פשוט לסבול עד הבחירות ולנסות את המזל עם הטריפקטה הבאה. אז בעצם ארה"ב מפרפרת בין שיתוק לבין מיזוג הרשויות. כך או כך, זאת לא ממש הפרדת רשויות.
נניח שאיכשהו הצלחנו לבנות מערכת רשויות עם איזונים ובלמים אידאליים, שמונעים גם השתלטות וגם שיתוק… אם באמת משתמשים בהם נכון. אבל מי יבטיח שכל המנגנונים והכללים האלה באמת יתבצעו? מה שווים הכללים אם הם נשארים על נייר? החשש הזה אינו תיאורטי, אלא מתפתח לנגד עינינו. מה יעשו שופטים אם שאר הרשויות מתעלמות מהחלטה שלהם? יתנו הוראה למשטרה לעצור את השרים? אבל המשטרה היא חלק מהרשות המבצעת. למה שתציית לשופטים ולא לממונים שלהם?
באופן יותר קיצוני, הרשות המבצעת יכולה להכניס צבא לתוך בניין הפרלמנט או בתי משפט ולחייב את שאר הרשויות לעשות את מה שהיא רוצה תחת איומי רובה. זה גם לא תסריט תיאורטי, אלא מתכון סטנדרטי של הפיכות צבאיות, שמתרחשות כל הזמן.
הוגי חוקות נוטים להתבסס על הנחה שברגע שהכללים ייקבעו, כולם יקיימו את הכללים האלה במדויק כמו מחשב שמריץ תוכנה. אבל בני אדם אינם מחשבים ויש להם סוכנות עצמאית – הם בוחרים לציית לכללים רק אם זה עונה לאינטרסים שלהם ולא בגלל היופי של הכללים עצמם.
מסקנה: כדי להבטיח את הסמכויות של הרשויות, לכל רשות חייב להיות מקור כוח עצמאי, שלא תלוי ברשויות אחרות, איזשהו משאב שמאפשר לרשות הנתונה להתנגד בפועל לכל ניסיון לפגוע בסמכויות שלה, כך שלשאר הרשויות יהיה ברור מראש, שכל מתקפה תיתקל בהתנגדות אמיתית, שתעלה להם ביוקר ולא תשתלם אפילו אם תצליח, וההצלחה ממש לא מובטחת.
אבל מערכות הפרדת הרשויות המקובלות בעיקר מחלקות סמכויות פורמליות, ללא כוח אמיתי ומוכר מאחוריהן. למשל, אם מפכ"ל משטרה מתעלם מצו מעצר של שופט או מהחלטת הפרלמנט, השופטים או חברי הפרלמנט לא יוציאו רובים ולא ילכו "לשכנע" את המפכ"ל, ובטח לא יגייסו צבא משלהם – זה יפר את כל הרעיון של הפרדת רשויות. עם זאת, מבחינה היסטורית, זה בדיוק מה שהם עשו וזה עבד, אבל נגיע לסיפור הזה בחלק הבא.
אפשר גם לטעון, שכל פגיעה בכללי המשחק תגרום להפגנות עממיות, כלומר העם עצמו יגן על החוקה, אפילו בכוח אלים אם אין ברירה. אבל מי מבטיח שהעם יעשה את זה? הרי העם הוא בכלל אינו רשות, לא חלק ממערכת איזונים ובלמים קלאסית. אז אם תמיכת העם בחוקה חיונית לשמירת מערכת הפרדת רשויות, המערכת הזאת אינה שלמה ולא יכולה לשרוד בעצמה, ואז נשאלת השאלה אם אנחנו באמת צריכים אותה.
אבל שאלה יותר רלוונטית היא – למה שהעם יהיה מאוחד מאחורי אחת מהרשויות, שנמצאת תחת מתקפה? כפי שאנחנו רואים, אם רק לפי הדוגמה של הפיכה משפטית, יותר סביר שהעם יתחלק למחנות וילחם כנגד עצמו. איזה "איזונים ובלמים" יכולים למנוע תסריט כזה?
אם כבר מדברים על העם, מה באמת תפקידו הרשמי במערכת הפרדת הרשויות על האיזונים והבלמים המקובלים? למרבה ההפתעה, התפקיד אינו גדול במיוחד. על פי החוקה האמריקאית, רק בית הנבחרים, שכבר הזכרנו אותו, נבחר על ידי העם ומייצג את העם, כאשר זה הוא רק אחד מתוך ארבע מוסדות השלטון. שאר המוסדות אמורים להיות ממונים מתוך קבוצה של "אנשים ראויים ומיוחדים", שבטח לא מייצגים את העם, לפחות לא במובן האמיתי של המילה: ממשלי המדינות ממנים את הסנאטורים והאלקטורים, אלקטורים ממנים את הנשיא, והנשיא ממנה את השופטים באישור הסנאט. ברור שהרעיון הוא להפריד בין העם לבין חברי הרשויות ה"גבוהות" עד כמה שאפשר, בלי להתדרדר לתפקידים שעוברים בירושה.
אז אפשר להגיד, שרק כרבע מהממשל מייצג את העם, ולכן רוב הממשל אינו דמוקרטי. זה נשמע מוזר, כי לימדו אותנו שהפרדת הרשויות זה מושג שקול או לפחות כמעט שקול לדמוקרטיה. אבל החוקה האמריקאית לא טוענת שהיא דמוקרטית, והמילה "דמוקרטיה" לא מוזכרת בה כלל. יותר מזה, כותבי החוקה אמרו במפורש שהם לא התכוונו ליצור דמוקרטיה, אלא רפובליקה. אומנם כיום "רפובליקה" שקולה ל"דמוקרטיה ייצוגית", אבל זה לא היה המצב אז. חשוב לציין שהציבור האמריקאי לא קיבל את תהליך המינוי הנ"ל (שעדיין מוגדר בחוקה) וכעת הסנאטורים והנשיא טכנית נבחרים ישירות על ידי הציבור בערך 95% מהזמן. אבל כפי שכבר הסברתי קודם, השינוי הזה הרס את הרעיון המקורי של הפרדת הרשויות, כי כמעט כל הרשויות נבחרות על ידי אותו הציבור ולכן נשלטות על ידי אותם פלגים פוליטיים, פחות או יותר, והפרדת הרשויות מאבדת את המשמעות.
פה בדרך כלל חוזרים לרעיון של קדנציות לא מסונכרנות (שנתיים לנציג, 4 שנים לנשיא, 6 לסנאטור), שאמורות לשבש את התיאום המפלגתי ביניהם. כבר הסברתי לעיל שזה פתרון חלקי ביותר, שממצה את עצמו בסופו של דבר, אבל כאן יותר חשוב לציין שהשיבוש הזה נועד לקלקל את הייצוגיות של כל רשות, ולכן נוגד את המהות של דמוקרטיה ייצוגית. איך שלא מסתכלים על זה, הפרדת הרשויות לא משתלבת טוב עם הרעיון של הדמוקרטיה.
לאור כל הבעיות האלה עולה השאלה איך הפרדת הרשויות עבדה בכלל, איך הפילוסופים הגדולים כמו ג'ון לוק ושארל דה מונטסקיה חשבו שזה רעיון טוב, ולמה מומחים רבים עדיין נשבעים לשיטה הזאת.
במאמר השני בסדרה נסתכל על ההיסטוריה של התפתחות השיטה של הפרדת הרשויות, מאיפה היא באה, איך היא באמת עבדה, ולמה הפסיקה לעבוד. ספוילר – ההיסטוריה הרבה יותר מעניינת וארוכה ממה שרוב האנשים חושבים.
ובמאמר השלישי נכיר את האלטרנטיבה להפרדת הרשויות, איך היא התפתחה במקביל לשיטה הקלאסית, ולמה לדעתי היא השיטה היותר פשוטה, יותר הגיונית, יותר דמוקרטית, ויותר מתאימה לעידן המודרני.
זמן קריאה: 10 דקותמה אם רוב הוויכוחים על הסכסוך הישראלי–פלסטיני אינם באמת על פתרונות, אלא על עקרונות יסוד שאינם נאמרים במפורש? מיפוי המחלוקת דרך שלושה עקרונות פשוטים חושפת היגיון עמוק מאחורי עמדות שנראות לעיתים בלתי ניתנות לגישור, ומראה מדוע פתרונות מסוימים מושכים קבוצות שונות – ואחרים נדחים כמעט אינסטינקטיבית.
זמן קריאה: 8 דקותמהי קיצוניות ומהם ששת הסוגים שלה? מה הסיבות להתפתחות של קיצוניות ואיך ממתנים אותה?
זמן קריאה: 3 דקותעד כמה חוקות מאריכות ימים? אילו גורמים משפיעים על זמן החיים של חוקה והאם יש קשר בין זה לבין יציבות השלטון?
