הסכסוך עם הפלסטינים (או ערבים) תמיד היה בלב הוויכוח הפוליטי בישראל, גם אם לפעמים נושאים אחרים תפסו את הבמה באופן זמני. לא אדבר כאן על ההיסטוריה של הסכסוך – אינספור מאמרים וספרים כבר נכתבו בנושא. במאמר הזה אפרט את כל הרעיונות שהוצעו במהלך השנים לפתרון הסכסוך או התמודדות איתו, ואראה מה משותף ומה שונה ביניהם, וגם איך אנשים מחליטים איזה פתרון מתאים להם, בין אם הם מודעים לזה או לא.
לא אכנס לשאלה איזה פתרון יותר "טוב" או יותר "רע", מה ישים או יתכן ומה לא – זה נושא לספר שלם. גם לא אפרט כמה ישראלים תומכים בכל פתרון – גם זה דורש מאמר נפרד.
המטרה כאן היא רק להכיר את המפה הפוליטית של הסכסוך בצורה ניטרלית וממצה ככל האפשר. כדי לעשות זאת, אשתמש במפת הסכסוך שפותחה על ידי קבוצת מחקר תמרור-פוליטוגרפיה.
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
אזהרה: חלק מהרעיונות כאן בטח יעוררו אצל חלק מהקוראים רגשות חזקים. אז בעת הקריאה תזכרו, בבקשה, שבמסגרת המאמר הזה אלה רק רעיונות, לא הצעות מעשיות ולא קריאות לפעולה. לא חייבים להסכים או לתמוך באף אחד מהם. וגם לא צריך לריב על המונחים. לאורך המאמר אני מנסה להשתמש בכל המונחים, הנמצאים בשימוש, בצורה מאוזנת, ולתת "קול" לכל המחנות מבחינת הניסוח, אבל בסופו של דבר זה רק מילים. חשוב גם לציין שאין שום חשיבות לסדר של הרעיונות:
כדי לא ללכת לאיבוד בערימת הפתרונות הזאת, צריך למיין את הפתרונות בצורה נוחה ומסודרת. אבל, כל הניסיונות לסדר אותם על הציר "ימין-שמאל" נתקלים בסתירות מוזרות. הדרך המקובלת בימים האלה היא לשים את הפתרונות ה"היפרדותיים" בצד השמאלי, ואת ה"סיפוחיים" בצד הימני. אפשר לדחוף עוד כמה פתרונות ביניהם או מסביבם, לפי סדר שנראה לכאורה אינטואיטיבי:
אבל לא משנה איך נסדר אותם, תמיד משהו לא יסתדר ויגרום לוויכוחים. מישהו יעדיף לראות את ההיפרדות במרכז או אפילו במרכז-ימין, או את פתרון שתי המדינות במרכז, או להפך, בשמאל קיצוני, או את התושבות במרכז או אפילו בשמאל קיצוני, וכו'. אבל אולי הדבר הכי מוזר, זה המיקום של המדינה הדו-לאומית. למרות שהיסטורית מקובל מאוד לשים אותה בקצה השמאלי, והמפלגה היחידה שתומכת בפתרון הזה (דע"ם) מוגדרת כשמאל-קיצונית, לרעיון הזה יש תומכים גם במרכז-ימין וגם בימין הקיצוני, אפילו יותר מאשר בשמאל. על-פי הסקר של INES מ-2022, 43% מתומכי הרעיון של מדינה משותפת שוויונית מגדירים את עצמם כימין, לעומת רק 17% שמגדירים את עצמם כשמאל (עוד 30% מרכז ו-11% נמנעו).
הבעיה היא שאין שום מאפיין אחד, שיכול למיין את כל הפתרונות – תמיד נוצרות סתירות. לכן, אנחנו, בקבוצת "תמרור-פוליטוגרפיה", פיתחנו מודל קצת יותר מורכב, שמסוגל למפות את כל הפתרונות האפשריים (אפילו דמיוניים) באופן כמותני, מוגדר היטב, וללא סתירות כנ"ל.
אם נתעלם לרגע מאידאולוגיות ונרד לסוף העניין, אז כל הפתרונות בעצם מדברים על שליטה בטריטוריה ובמשאבים הכלולים בה (בפרט, באוכלוסייה). אנחנו מגדירים את הריבונות המלאה על כל השטח הזה כ-100% שליטה, ואת הניתוק המוחלט מכל השטח כ-0% שליטה בו. אז רעיון הטרנספר פשוט אומר שישראלים מקבלים את כל השליטה ופלסטינים לא מקבלים כלום. ומדינה דו-לאומית אומרת שכולם מקבלים את הכל (שליטה משותפת).
אם כך, אז השליטה החלקית היא שליטה על חלק מהשטח, או על חלק מהמשאבים בו, או רק שליטה באופן מסוים (רק פעילות ביטחונית או רק התיישבות\תושבות או רק אישור עבודה\שהייה, וכו'). למשל, בפתרון שתי מדינות המקובל בעולם (לפי קווי 67), ישראלים מקבלים 78% מהשטח ופלסטינים מקבלים 22%.
למעשה, כל ההבדלים בין הפתרונות המוצעים מתכנסים לשאלה אחת: מי ישלוט על מה\כמה (ועל מי)?
למען הפשטות, נתחשב רק בשטחה של ארץ ישראל (פלסטין המנדטורית), ונניח שהסכסוך על השטח הוא בין שתי קבוצות נפרדות שנקרא להן "ישראלים" ו-"פלסטינים". לא חשוב כרגע מי בדיוק נמצא בכל קבוצה (או בשתיהן בו-זמנית). בפרט, לפעמים נערבב את המונחים "ישראלים" ו-"יהודים", כאילו שזה אותו דבר, גם אם זה רק כ-80% נכון. אפשר לדייק יותר, אבל לשם התמונה הכללית זה רק סיבוך מיותר.
חלוקה כנ"ל מאפשרת לנו לסרטט מפה דו-מימדית פשוטה, שבה ציר X מודד את השליטה של הישראלים בכל השטח ובתושביו, וציר Y – את השליטה של הפלסטינים. עקרונית, אפשר להרחיב או להעמיק את המודל לקבוצות אחרות ושטחים אחרים על ידי הוספת מימדים נוספים, אבל לא ניכנס לזה כאן.
לא ניכנס גם לפרטי החישובים הכמותניים, המבוססים על הערכת "שווי של שליטה" בכל פיסת שטח או אוכלוסייה. בנוסף, למען הנוחות בלבד, נניח ששטח מדינת ישראל בגבולות 67 שווה ערך לשאר השטחים, כדי למקם את פתרון שתי המדינות במרכז המפה (בפועל הוא מוזז ימינה ומטה במידה מסוימת).
אחרי כל ההערכות של שליטה, נקבל מפה יחסית פשוטה, שמכילה את כל הפתרונות שראינו קודם (ולא רק):
הפתרון של "מדינה שלישית" לא באמת נמצא בתוך המפה, אלא מעליה (לכן יש לו "צל"), כי הוא מוסיף צד שלישי לסכסוך, שדורש מימד שלישי. אבל כפי שאמרתי קודם, לא ניכנס למימדים הגבוהים.
עכשיו אפשר להלביש את "הקשת הפוליטית" המקובלת, שראינו קודם, על המפה הנ"ל. הקו האפור העבה מתאר את הקשת הזאת:
אז לא פלא שהציר "ימן-שמאל" עשה בעיות – הוא בכלל אינו קו ישר ולכן לא יכול להיות מוגדר על ידי מאפיין אחד, צריך לפחות שני מאפיינים, ומצאנו אותם – רמת שליטה של כל צד בנפרד. הקו העבה נותן כיסוי לא רע של כל הפתרונות, אבל אם "מיישרים" אותו, זה מעוות מאוד את המרחקים בין הפתרונות. המפה הדו-מימדית גם מסבירה את הבעיה עם מיקומה של המדינה הדו-לאומית – העמדה הזאת באמת יותר קרובה לימין מאשר לשמאל, בפרט, הכי קרובה לתושבות. זה הגיוני, הרי תושבות זה סוג של מדינה דו-לאומית, רק בלי שוויון זכויות.
אז עכשיו אנחנו רואים יותר טוב איפה נמצאים כל הפתרונות ומי קרוב למי, אבל אפשר ללכת עוד צעד אחד קדימה ולחפש תכונות משותפות לפתרונות השונים. אפשר למצוא לפחות שלוש תכונות כאלה:
ישנם אנשים שמסתכלים על כל הפתרונות האפשריים, רושמים את כל היתרונות והחסרונות של כל פתרון, שוקלים אותם ובוחרים פתרון הכי טוב בהתאם. אבל רוב האנשים לא מסתבכים עד כדי כך ומשתמשים בעקרונות המנחים הנ"ל כדי לצמצם את מרחב הפתרונות המקובלים עליהם:
מי שדוגל בשלמות הארץ, יעדיף את הפתרונות לאורך הצלע הימנית. מי שדוגל בשוויון זכויות, יעדיף את הפתרונות לאורך האלכסון הראשי (החלק העליון, מן הסתם). ומי שדוגל בלאומיות, יעדיף את הפתרונות לאורך האלכסון השני (בחלק המתאים ללאום שלו, כמובן).
לכן, מי שדוגל בשלמות הארץ וגם בלאומיות, יעדיף את הטרנספר. מי שדוגל בלאומיות ושוויון, יעדיף את פתרון שתי מדינות. ומי שדוגל בשוויון ובשלמות הארץ (או בשלמות העמים), יעדיף את המדינה הדו-לאומית. בכל המקרים האלה, רק פתרון אחד מקיים שני אילוצים בו-זמנית (במילים אחרות, הקווים המנחים נפגשים רק בנקודה אחת).
פתרונות הביניים מתקבלים על ידי סדר עדיפויות המתאים. למשל, מי שדוגל בלאומיות ושוויון, אבל לאומיות יותר חשובה לו, נוטה לכיוון של ההיפרדות. מי שרוצה גם שוויון וגם שלמות, אבל השלמות יותר חשובה, יתמוך בתוכנית התושבות, וכו'.
ולבסוף, מי שרוצה לקבל את הכל ביחד (שוויון, שלמות ולאומיות), נאלץ להתפשר על אוטונומיה כזאת או אחרת (כולל שימור המצב הקיים), כי אין אף נקודה שמקיימת את שלושת התנאים ביחד, אבל האוטונומיה לפחות נמצאת הכי קרוב לשלושת הקווים המנחים המתאימים. לחילופין, אדם כזה יכול להתגמש על אחד מהעקרונות ולזוז לכיוון המתאים יותר למי שדוגל רק בשני העקרונות.
הבסיס האידאולוגי לעמדות פוליטיות נוצר על ידי שילוב ואיזון בין העקרונות המנחים, כאשר עקרון הוא מאפיין משותף לקבוצה של פתרונות.
אבל מה הבסיס לעקרונות עצמם? מהניסיון שלי, רוב האנשים לא מתעמקים בשאלה הזאת, אלא פשוט מקבלים את העקרונות כמשהו מובן מאליו, ככללי מוסר אנושי אוניברסלי (כגון "שליטה בעם אחר אינה מוסרית") או כדוגמות דתיות (כגון "אלוהים נתן לנו את הארץ"), שהם למדו מהורים, מורים, רבנים, ספרים, כלי תקשורת, חוויות אישיות או אולי אפילו נולדו עמם. אכן, מחקרים מראים שלאידאולוגיה יש גם מרכיב גנטי מסוים.
יחד עם זאת, ישנם אנשים שלא מסתפקים בטענה שהעקרונות הם סוף הדרך והיסוד הבסיסי ביותר, ומחפשים "רציונל" – הסבר יותר עמוק המצדיק את העקרון. מעניין, שעבור כל עקרון, הסברים כאלה יכולים להיות מבוססים גם על הנחות "רוחניות" (דתיות), וגם "פרגמטיות" (לא דתיות, מדעיות וכו'), או איך שלא נקרא לזה. הנה כמה הסברים, שאספתי במהלך השנים מהוגי דעות למיניהם, ספרות היסטורית מדעית בכלל ועוד:
אפשר לראות שיש דבר משותף לכל ההסברים האלה – השאיפה לחיות בביטחון, להיות מוגנים מסכנות ואיומים, בין אם האיומים באים מבני אדם, הטבע, או כוח עליון (למי שמאמין בקיומו). זה המכנה המשותף לכולנו, בין אם אנחנו מוכנים להודות בזה או לא, וחילוקי דעות נוצרים רק בגלל השאלה איך להגיע לביטחון ולהבטיח אותו לאורך זמן. עם הזמן, אנחנו מנסחים כללים על בסיס הניסיון, המאפשרים להגיע לביטחון בסיכוי יותר גבוה, ומעבירים את הכללים האלה מדור לדור, עד שהם הופכים לעקרונות בעלי ערך כשלעצמם, ללא צורך בהסבר למה הכלל הזה טוב. ומתוך הערכים האלה כבר נגזרים הפתרונות הפוליטיים, כפי שראינו קודם. מכיוון שלכל אחד מאיתנו יש חוויות שונות, ניסיון שונה, ירושה שונה, וכו', יש גם הבדלי דעות לגבי כל עקרון והמועילות שלו. זה מייצר מגוון רחב של ערכים ופתרונות. איזה מהפתרונות והעקרונות באמת יותר מוצדקים ומבוססים מבחינה אובייקטיבית? זה הוא הוויכוח הפוליטי האמיתי, אחרי שמסננים את כל הרעש. כדי לענות לשאלה הזאת באמת, צריך להסתכל על כל הידע, כל החוויות וניסיונות הרלוונטיים בהיסטוריה האנושית, ולא רק על דוגמאות בודדות, שזאת משימה על-אנושית ולא ניכנס לזה כאן, כמובן. אבל רק התובנה הזאת היא כבר תחילת הדרך.
