למה הקיטוב הפוליטי רק מחריף – ואיך שוברים אותו?

מאת דימיטרי רוטשטיין

פילוג וקיטוב

אין ויכוח רב על כך, שקיים קיטוב פוליטי בישראל (ובמדינות רבות אחרות) והקיטוב הזה הולך וגובר בעשורים האחרונים. כמו-כן, אין ויכוח על כך שהקיטוב זה דבר לא רצוי ורעיל, שמסכן את שלום הציבור ואת הדמוקרטיה, אם לא את קיומה של המדינה עצמה.

עם זאת, קיימת אי-הבנה לגבי מהות הקיטוב, ולכן גם לגבי הסיבות לקיומו ולגבי הדרכים לשבירתו. על פי הדעה הרווחת, הקיטוב נוצר על ידי קריעת “המרכז המתון” בין שני מחנות מנוגדים – “הקטבים” – שלא מסכימים אחד עם השני באף נושא מפתח. מכאן המסקנה שהקיטוב הוא סוג של פילוג. בפועל, כמה שזה יישמע לא אינטואיטיבי, הקיטוב הוא כמעט ההפך מהפילוג.

לפני שנצלול לעומק הדברים הבה נגדיר את שני המושגים:

פילוג הוא מצב בו אנשים כבודדים או כקבוצות מתחלקים לחלקים נפרדים האחד מהשני.

קיטוב הוא מצב בו האנשים מתחלקים לשתי קבוצות שיש ניגוד ביניהן.

ימין ושמאל או שזה יותר מורכב?

כדי להבין את ההבדל בין פילוג לקיטוב, נסתכל על שלושה נושאים עיקריים השנויים במחלוקת: מדיני-ביטחוני (בעיקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני), יחסי דת ומדינה (כולל גיוס חרדים), והמודל הכלכלי. למען הפשטות, נניח שבכל נושא יש רק שני מחנות (בפועל יש יותר):

נושא	“ימין”	“שמאל”
הסכסוך	“מחנה לאומי”, “ניצי” (ארץ ישראל שלמה)	“מחנה השלום”, “יוני” (הסדר על בסיס פשרה טריטוריאלית)
דת ומדינה	“שמרנים”, “מדינת הלכה” או לפחות שמירה על “סטטוס קוו”	“ליברלים\פרוגרסיבים”, “מדינה ליברלית נאורה”
כלכלה	“מחנה השוק החופשי”, “קפיטליזם”	“מחנה חברתי”, “סוציאליזם”

לדעת רבים, יש רק שתי אפשרויות “קוהרנטיות” – אדם יכול להיות “ימני” בכל הנושאים (ניצי, שמרני, קפיטליסטי) או “שמאלני” בכל הנושאים (יוני, ליברלי, סוציאליסטי). אבל במציאות אין שום קשר ברור בין שלושת הנושאים, ועמדה בנושא אחד לא חייבת לקבוע את העמדה בנושא אחר.

אם, נניח, אני תומך בפתרון שתי מדינות או אם אני מתנגד לכפייה דתית, למה אני חייב להיות סוציאליסט? מה הקשר? ואכן, אם שואלים את האנשים ברחוב מה עמדתם בנושאים האלה, מתברר שהרוב “מערבב” דעות “ימניות” ו-“שמאלניות”, עם ייצוג לא מבוטל של כל שמונה הקומבינציות של שלושת הנושאים.

חשוב גם לציין, שלאף קומבינציה כזאת אין רוב מוחלט – כולן נמצאות במיעוט. זה יהיה חשוב בהמשך. התופעה הזאת התגלתה במחקרים רבים בארץ ובעולם. גם אני עשיתי סקר דומה בין 15 אלף ישראלים, בעזרת האתר “הצבעה אובייקטיבית”, וקיבלתי תוצאות דומות. גם סקירה קפדנית של מצעי המפלגות מגלה תופעה דומה. למשל, מפלגת מפד”ל של שנות ה-2000 הייתה ניצית ושמרנית מאוד, ועם זאת גם חברתית. מפלגת “ישראל ביתנו” הייתה ניצית וקפיטליסטית, אך גם ליברלית וחילונית. מפלגת רע”מ – יונית (בעד שתי מדינות) וגם שמרנית-דתית (איסלמית). אם הולכים מספיק רחוק לעבר, ניתן למצוא את כל הקומבינציות העיקריות.

זה נכון לא רק בישראל. למשל, CDU, המפלגה הכי גדולה בגרמניה, שייכת למחנה “נוצרים דמוקרטים”, שבאופן היסטורי היו שמרנים-דתיים וגם חברתיים, למרות שבשנים האחרונות התקרבו יותר לרעיון של השוק החופשי.

כיצד קורה הקיטוב?

חשוב להדגיש, שבפועל יש הרבה יותר משמונה קומבינציות (“פלגים”), כי כל נושא מתחלק לסוגיות ותתי-סוגיות רבות, ללא קשר חזק ביניהם. למשל, דתיים-לאומיים וחרדים לרוב מסכימים בנושא דת ומדינה, אבל חלוקים מאוד בסוגיית הגיוס, בעוד שמפלגת חד”ש היא מפלגה ליברלית, שגם מתנגדת לגיוס כפוי כלשהו. בנוסף לכך קיימים גם נושאים אחרים, בפרט הנושא הסביבתי. אם נכנסים לעומק העניין, אפשר למצוא עשרות, אם לא מאות פלגים פוליטיים שונים. עם זאת, למען הפשטות נמשיך עם המודל של שלושה נושאים בינריים עם שמונה פלגים.

אפשר לשים לב, שהדוגמאות של המפלגות ה”מעורבות”, שנתתי לעיל, שייכות לעבר. ואכן, קשה למצוא היום מפלגות כאלה. הליכוד – במקור מפלגה ליברלית וחילונית, שגם היום רק ח”כים בודדים מטעמה חובשים כיפה – הפכה ל”שותפה טבעית” של מפלגות דתיות וחרדיות. ש”ס – מפלגה חברתית במקור – מצביעה בעד מדיניות כלכלית אנטי-חברתית. ציונות דתית ויתרה על “שוויון הנטל”. מהצד השני, ישראל ביתנו אימצה את הרעיון של “היפרדות” מפלסטינים, חד”ש הצביעה נגד הפטור מגיוס, וכך הלאה.

על פי המחקר של אמיתי, גדרון ויעיר, אחד מהביטויים המרכזיים של קיטוב אידאולוגי הוא התיאום בין שלושת הנושאים הנ”ל (או כל סוגיות אחרות שבמחלוקת). כלומר, ככל שיותר אנשים הם בעלי דעות רק “ימניות” או רק “שמאלניות” בכל הנושאים, כך הקיטוב האידאולוגי יותר חזק. ולהפך, ככל שהדעות מתפזרות ויוצאות מ”תיאום” הזה, כך הקיטוב נחלש. במילים אחרות, ככל שיש יותר פלגים אידאולוגיים, כך הקיטוב יותר חלש. הקיטוב המקסימלי נוצר כאשר כל הפלגים המרובים מתאגדים לשני מחנות. כאמור, הקיטוב הוא ההפך מהפילוג – הקטנת מספר הפלגים מגבירה את הקיטוב ולהפך.

צריך יותר פילוג כדי לשבור את הקיטוב

אפשר להסתכל על זה גם בצורה אחרת. כשאנחנו מדברים על הקיטוב, אנחנו מתכוונים לדו-קיטוב, מערכת עם שני קטבים. אם יש יותר משני קטבים, אז זה לא דו-קיטוב. במילים אחרות, כדי לשבור את הדו-קיטוב, צריך לרסק את שני הקטבים לחתיכות. ככל שיהיו יותר קטבים/פלגים, כך הדו-קיטוב יישבר בהתאם.

מה גורם לקיטוב?

אם כך, למה שיהיה קיטוב? אם הציבור כבר מחולק לפלגים מרובים, למה אנחנו רואים שמפלגות התאגדות לשני מחנות, או לפחות מנסות לעשות זאת?

התשובה הקצרה היא – השיטה הקואליציונית. שיטת הממשל הקיימת מחייבת קיום של רוב קבוע ויציב, שמסכים בינו לבין עצמו בכל הנושאים שבמחלוקת, לפחות העיקריים. אבל כאמור, יש הרבה פלגים אידאולוגיים ולאף פלג אין רוב. כדי ליצור רוב ולכונן ממשלה על בסיס אותו הרוב, חייבים ליצור גוש שמורכב ממפלגות מרובות, שבהכרח לא מסכימות בנושא כזה או אחר. לכן, כל קואליציה בהכרח תהיה לא יציבה ותתפרק בכל ניסיון לפתור אחת מהבעיות הקשות.

אפשרות אחת להתמודדות עם הפרדוקס הזה היא – לא לעשות כלום, לא לנסות לפתור שום בעיות, רק לנסות לשמור על סטטוס קוו ולא “להרעיד את הסירה”. לא סתם ממשלות נתניהו היו מאופיינות בשמירה על סטטוס קוו, החל מהרעיון של “ניהול הסכסוך”. אבל האפשרות הזאת ממצה את עצמה בסופו של דבר, כי הבעיות, שלא נפתרות, רק מצטברות ומחריפות עם הזמן, עד שמתפוצצות בפנים, כפי שקרה ב-7 באוקטובר.

אפשרות אחרת היא להחזיק את הרוב המזויף ביחד בכוח ואילוצים, למרות המחלוקות האידאולוגיות. הדרך הכי יעילה לכך היא יצירת אויב משותף. קשה למצוא כוח יותר מאחד מזה. בהיעדר אויב חיצוני מספיק מפחיד (כפי שראינו בשנתיים האחרונות, כל ארגוני טרור ביחד לא מספיק מפחידים כדי לאחד אותנו), כל מה שנותר זה להמציא אויב פנימי על ידי חלוקת העם לשני חלקים שווים, פחות או יותר, אחרת ה”אויב” לא יהיה מספיק מפחיד. יש גם סיבות אחרות למה שני המחנות נוטים להתפלג כמעט חצי-חצי, אבל זה סיפור בפני עצמו. כמובן ששני החלקים של העם חייבים לא להסכים אחד עם השני על שום דבר, כי הרי אי-אפשר להסכים עם האויב. זה מייצר אשליה של קיטוב אידאולוגי תוך התעלמות המכוונת מהעובדה, שבתוך כל אחד מהצדדים האלה יש לא פחות מחלוקות אידאולוגיות מאשר בין הצדדים. זה נקרא “הקיטוב הרגשי” – המצב שבו שני הצדדים שונאים אחד את השני, כאשר הקיטוב האידאולוגי האמיתי יחסית נמוך.

חשוב לציין את הדעה הרווחת, שהקיטוב הרגשי נוצר רק על ידי הפוליטיקאים (או ספציפית על ידי בנימין נתניהו) ורק במטרה לשמור על השלטון למען השלטון. טענה כזאת מובנת, אך אינה הוגנת. בין היתר, הקיטוב הרגשי ניזון גם מלמטה, על ידי בוחרים רגילים שמצביעים “אסטרטגית” למפלגות יותר גדולות, שלא תואמות את העמדות שלהם, רק במטרה להקל על הרכבת הקואליציה הבאה. זה בא לידי ביטוי במיוחד בשנים האחרונות, אחרי ארבע מערכות בחירות תוך שלוש שנים בגלל קואליציות שבריריות מדי, אם בכלל.

האם הקיטוב יעלם, אם, למשל, נתניהו יעזוב את הפוליטיקה? לאור כל מה שנאמר לעיל, התשובה היא לא. אומנם נתניהו תרם רבות לקיטוב על ידי יצירת גוש פוליטי הנושא את שמו, והעמדתו כנגד כל הגורמים שמחוץ לגוש, אבל הוא עשה זאת כי הוא לא ראה דרך אחרת ליצירת רוב קבוע, התייצבות שלטונית והחזרת המשילות. לזכותו אפשר להגיד שהוא ניסה כל דרך אחרת אפשרית: ערפול אידאולוגי, שוחד פוליטי (בפרט על ידי ניפוח הממשלה), תמרונים ומניפולציות, פולחן האישיות, וכאמור, שמירה על סטטוס קוו בכל הנושאים. בסופו של דבר כל השיטות האלה ביחד כבר לא היו מספיק חזקות. הקיטוב הוא הכלי האחרון ליצירת רוב, גם אם הרוב הזה הוא מאולץ ומזויף. לצערנו, גם אם הקיטוב לא יגרום למלחמת אזרחים או משהו דומה, בסופו של דבר גם הוא יפסיק לעבוד ולאחד את הקואליציות, ושיטת הממשל הקיימת כנראה תקרוס סופית. הפתרון היחיד לשבירת הקיטוב הוא להיפטר מהשיטה הקואליציונית ובכך לשחרר את כל הפלגים הפוליטיים ולתת להם את החופש להיות עצמם. דבר כזה הוא בר-ביצוע, אך זה כבר סיפור אחר.

מידע נוסף יש בהרצאה שנתן דימיטרי באוקטובר 2024