חדשות לבקרים מודיעה תנועה זו או אחרת שהיא ״תפעל למען חוקה״. למה צריך חוקה? ומה יהיה תוכן החוקה? לא תמיד ברור אבל לרוב הכרזות אלו מגיעות במקביל לטענה ש״הדמוקרטיה קורסת״.
רבים מאיתנו, מכל הצדדים והגוונים הפוליטיים מרגישים שהשיטה המשטרית הקיימת לא טובה. הבעיה היא, שהסיבות למחשבה שהדמוקרטיה לא מתפקדת, משתנות בהתאם לצד הפוליטי ומאדם לאדם.
עבור האחד המשטר הנוכחי בישראל אינו מאפשר ״משילות״ כלומר המשטר איננו מאפשר לממשלה לבצע את המדיניות שלה בגלל שומרי סף, רגולטורים וסבך רגולציות וחוקים. כל אלה מצריכים תהליכי אישור מדיניות ארוכים שהם מעבר לקדנציה של הממשלה או שאינם מאפשרים תגובה מהירה לצרכים משתנים ודחופים.
אחרים מרגישים שהשיטה הפוליטית הקיימת אינה מייצרת ממשלה וכנסת מקצועיות. התוצאה היא חוסר ענייניות ומקצועיות בהחלטות בכל התחומים שקשורים לחיינו – החל מביטחון, דרך חינוך ובריאות, וכלה בכלכלה ויחסי החוץ של מדינת ישראל.
רובנו מרגישים שאין לנו, לאזרחים קול אמיתי שיכול להשפיע. על ההחלטות החשובות מחליטים מסיבות פוליטיות אישיות וההשפעה הגדולה ביותר היא של בעלי הון המקורבים לשלטון או שולטים בתקשורת, ויש להם מנופי לחץ ופיתוי על הפוליטיקאים.
אנחנו גם מרגישים שעל מנת לזכות בשלטון צריך קואליציה של הרבה מפלגות מה שמביא לכך שתמורת תמיכה בדברים מסוימים כמו חוץ וביטחון משלמים בחקיקת חוקים שטובים רק למגזר צר. התוצאה היא שבהרבה מקרים מחוקקים חוקים שאילו היו עומדים להכרעה בפני עצמם, הם היו במיעוט בציבור הכללי.
התחושה היא למעשה שהשיטה המשטרית הנוכחית של ״דמוקרטיה ייצוגית״ (בארץ ובעולם) איננה באמת ייצוגית מכיוון שיש הרבה נושאים שבהם החוקים שעוברים אינם מבטאים את רצון הרוב.
אנחנו גם מרגישים שהשיטה הנוכחית שבה אין הפרדה אמיתית בין הכנסת והממשלה מעודדת פילוג, שיסוי ושנאה בין המחנות כי שנאה ופחד מ״המחנה השני״ התגלתה כדרך היעילה ביותר לשכנע ציבור אדיש ומתנדנד להגיע ולהצביע בבחירות למחנה שלך.
כל הבעיות האלו ועוד צריכות להיות מטופלות בכל שיטה פוליטית-חברתית חדשה שנרצה להציע. חשוב לציין כאן שהתייחסות רצינית לכל אחת מהבעיות מצריכה שרשרת של חוקים או חלקי חוקה בנושאים שונים ואפשר למצוא את המחשבות והפתרונות המוצעים בנקודות האלו בדיונים של ״אזרחים כותבים חוקה״.
ההצעה שאני פורש כאן מתייחסת רק למבנה הפוליטי קרי כנסת וממשלה, ולכן איננה מהווה תשובה לכל הבעיות שתיארתי לעיל. עוד חשוב להזכיר שההצעה כאן מבוססת על הרעיונות של תמיר מנצור-כרמל שהעלה אותם עוד במחאת האוהלים ב 2011.
בסיס הרעיון הוא ביזור הכוח לפי נושאים ולא לפי זהויות מפלגתיות.
כל מפלגה היא למעשה ״סל של רעיונות וערכים״ וכשאנחנו נכנסים לסופרמרקט של הרעיונות והערכים אנחנו לא מוזמנים לטייל בין המדפים ולרכוש את הרעיונות והערכים שמתאימים לנו אלא מוצגים לנו מספר מצומצם של סלים (כלומר מפלגות) שאותם אנחנו חייבים לקנות עם כל ה״מצרכים״ כולם, גם אם את חלקם איננו אוהבים.
הפתרון הראשון שקופץ לראש – לפתרון של הבעיה – היא דמוקרטיה ישירה. למעשה דמוקרטיה ישירה היא בעייתית משתי בחינות עיקריות.
הראשונה היא שכמות החוקים שדנים ומעבירים בכל מושב כנסת הוא גדול מאוד. לאזרחים אין פנאי להגיע שלוש פעמים בשבוע להצביע על חוקים שונים בתחומים שונים ומגוונים.
הבעיה השנייה היא האופי הטכני של החוקים – גם מבחינה נושאית וגם מבחינה משפטית. יש צורך במומחיות (למשל בבריאות, או בחינוך, או בתחבורה וכו') כדי לדון ולהחליט על חוקים. כמו כן צריך לראות שאין התנגשות משפטית ואחרת עם חוקים ותקנות אחרים. רוב האנשים אינם בקיאים מספיק ואינם מבינים מספיק על מנת לעשות החלטות מושכלות על כל חוק וחוק.
הרעיון שאנחנו מקדמים הוא אחר: בחירה אישית של נציגים לוועדות הכנסת. אדם יכול להיות מועמד לוועדה אחת בלבד. כל וועדת כנסת אחראית להעברת חוקים בתחומה. היא גם אחראית לפקח על המשרד בתחומה: וועדת הבריאות על משרד הבריאות, ועדת הכספים על משרד האוצר, ועדת חוץ וביטחון על משרד החוץ ועל משרד הביטחון (הוועדה היחידה שמערבת שני משרדים) וכן הלאה.
חשוב להדגיש שאין מליאת כנסת ואין צורך ברוב במליאה כדי לתמוך בממשלה. ועדות הכנסת קובעות את המדיניות באותו תחום עליהן הן מופקדות והשר הממונה על המשרד באותו תחום אחראי על ביצוע המדיניות ולא על קביעת המדיניות.
ראש הממשלה יכול להיבחר בבחירה ישירה אבל גם הוא אחראי על ביצוע מדיניות שנקבעת בכנסת ולא על קביעת המדיניות. ראש הממשלה מביא מועמדים מטעמו להיות שרים. כל מועמד למשרד מסוים צריך לעבור שימוע בוועדה המפקחת על משרדו ולהיות מאושר על ידי אותה ועדה ברוב קולות. ראש ממשלה ושרים אינם יכולים להיות חברי כנסת.
היתרונות של השיטה המוצעת:
כדי להיות יותר קונקרטי נתאר מקרה דמיוני בשיטה הנוכחית שבו יש 3 מפלגות קואליציה: ״הגדולה״ שזכתה ל 25% מהקולות, ״סקטוריאלית א״ שזכתה ב 15% מהקולות ו״סקטוריאלית ב״ שזכתה ב 15% מהקולות. המפלגה הגדולה רוצה לעשות שלום עם האויב וכתמורה לתמיכה בהסכם השלום מוכנה לתת פריבילגיות כלכליות לסקטורים שיתמכו בה. ״סקטוריאלית א״ מתנגדת לשלום אבל זה לא בעדיפות עליונה והם מוכנים לתמוך בשלום תמורת פריבלגיות כלכליות לסקטור שלהם. המפלגה ה״סקטוריאלית ב״ תומכת בשלום ומוכנה להצטרף לקואליציה תמורת הפריבלגיות הכלכליות לסקטור שלהם. האופוזיציה מורכבת מכמה וכמה מפלגות שזכו ביחד ל 45% מהקולות והם מתנגדים גם לשלום וגם לפריבלגיות הסקטוריאליות. בואו נראה את המצב בטבלה:
אנחנו רואים שבהצבעה עניינית על כל נושא בנפרד, השלום היה נדחה ברוב של 60% והפריבלגיות לסקטורים השונים היו נדחים ברוב של 85%. יצירת הקואליציה מעבירה את שלושת הנושאים האלו ברוב של 55% !! וטוענת שזו התוצאה שרוב הציבור רוצה כי יש לקואליציה רוב בכנסת.
אנחנו שואלים – האם השיטה הזאת של ״דמוקרטיה ייצוגית״ היא באמת דמוקרטיה? האם היא באמת ייצוגית ומייצגת את דעת הרוב? ברור שלא! והמעבר לבחירה לפי נושאים בוועדות הכנסת באופן בלתי תלוי במליאת הכנסת היא הדרך הנכונה לייצג באמת את רצון העם.
הראשונה היא שבכל שיטה שלא תהיה, וכמובן גם בשיטה המוצעת כאן צריך להיות במקביל מנגנון של משאלי עם (כמו בשוויץ למשל) שמאפשר ביטול חוקים. זה מהווה עוד סוג של בקרה ופיקוח על הגוף המחוקק ומהווה אפקט מצנן על יוזמות של חבירה אישית של כמה קבוצות ושל חברי כנסת מושחתים וסקטוריאליים להעברת חוקים שאינם טובים לציבור או כאלו שהרוב בציבור מתנגד להם.
שנית גם בשיטה הזאת ניתן לדבר על שילוב דמוקרטיה ישירה ונזילה בתהליך הבחירות ועל זה נרחיב במאמר אחר.
איך הבחירות יתבצעו בפועל אתם שואלים? באופן פשוט ודומה למה שמתקיים במדינות אחרות בעולם. פעם בשנה יהיה יום בחירות שבו נצביע ל3-4 וועדות כנסת שונות וגם נצביע על מספר משאלי עם. לכל וועדת כנסת אנחנו נבחר 3-5 מועמדים שאותם אנחנו מעוניינים לראות כחברי כנסת מתוך הרשימה של כל המועמדים. כל וועדה נבחרת ל 4 שנים כך שבסך הכל יש בין 12 ל 16 וועדות כנסת נבחרות. בנוסף כל ועדה תבחר את ראש הוועדה שלה. וועדה מיוחדת – וועדת הכנסת – תהיה מורכבת מראשי כל וועדות הכנסת הנבחרות. וועדת הכנסת תדון בבקשות לחוקים חדשים שעולות מהממשלה, מהציבור או מהמערכת המשפטית ותחליט איזו ועדה תדון בהם או על הקמת ועדות משותפות לנושאים רוחביים שקשורים למספר וועדות.
תכיפות ימי הבחירות וריבוי הבחירות בכל יום בחירות כזה הוא השינוי הגדול ביותר מבחינת האזרחים ונשאלת השאלה האם זה יעבוד והאם זה לא יותר מדי תכוף ורווי החלטות. חשוב להזכיר שבארצות אחרות ישנם ימי בחירות צפופים יותר כמו למשל בשוויץ שבה כל 3 חודשים! ישנם מועדים להצבעה על משאלי עם והרבה פעמים מצביעים על יותר ממשאל עם אחד וגם על עניינים מקומיים יותר כמו ענייני הקנטון והעיר.
גם בארצות הברית מצביעים פעם בשנתיים על מגוון גדול של נושאים שמשתנים מפעם לפעם. באופן כללי מצביעים גם על נושאים פדרליים כמו הנשיאות, הסנטורים וחברי קונגרס. במקביל מצביעים על נושאים מדינתיים כמו המושל, הפרלמנט המדינתי והתובע הכללי במדינה, כמו גם על שורה של חוקי מדינה (למשל לגליזציה של חשיש וכו). במקביל יש גם הצבעה על נושאים מקומיים: ראש העיר, התובע הכללי בעיר, שופטים מקומיים ותקנות עירוניות שונות. בסופו של דבר רוב האזרחים במדינות הדמוקרטיות במערב מצביעים על הרבה יותר נושאים מאשר בישראל ולעיתים תכופות הרבה יותר.
לסיום נזכיר שהשיטה הפוליטית הקיימת הנקראת ״דמוקרטיה ייצוגית״ היא תולדה של הרעיונות של מונטסקייה במאה ה18. ספרו ״רוח החוק״ שנכתב ב 1748 נועד לפתור בעיה אחת מהותית והיא, בשפת המאה ה21, בעיית שמירה על זכויות האדם והאזרח מפני הכוח השלטוני, שבזמנו של מונטסקייה היה מיוצג על ידי המלוכה. הפתרון של מונטסקייה היה ביזור הכח השלטוני בין שלוש זרועות: הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת תוך קביעת מערכת חוקים שכול הרשויות חייבות לקיים. הבחירה של מונטסקייה בביזור לשלוש זרועות בלבד היה מתוך המחשבה שביזור הכוח לא יכול להיות עם הרבה יותר זרועות כי אז לא ניתן יהיה למשול ולנהל את החברה בצורה יעילה.
אנחנו חיים היום כמעט 300 שנה מאוחר יותר בחברה שמבני הכוח שבה שונים, האיומים על זכויות האדם והפרט לובשים צורה שונה, יכולות העברת והפצת המידע שונות לחלוטין ולכן המבנה הפוליטי חייב להשתנות בהתאם. ההצעה כאן מבזרת למעשה את הכוח להרבה וועדות בכנסת ומפרידה כמעט לחלוטין את הכנסת מהממשלה. במובן הזה אנחנו לוקחים את הרעיונות של מונטסקייה קדימה למאה ה21.
הרעיון הזה יכול להוות שינוי משמעותי באופן שבו אנחנו חושבים ומבצעים החלטות פוליטיות בכל התחומים ולאפשר שיתופי פעולה ויעילות והוגנות מקצועית בכל תחומי החיים שלנו. יחד עם זאת ההצעה לשינוי המבנה הפוליטי של הכנסת והממשלה אינן מטפלות בכוח העודף שיש להון הגדול ולבעלי השליטה בתקשורת הממסדית והרשתות החברתיות והאופן שיש להם מנופי לחץ ופיתוי על הפוליטיקאים ואפשרות לבצע מניפולציות בדעת הקהל. על הפתרונות לבעיות האלו נרחיב במאמר אחר.
