הדמוקרטיה חולה. לא רק אצלנו, בכל מדינות המערב.
למה היא חולה, ומה יכולה להיות התרופה?
על כך כתב David Van Reybrouck בספרו Against Elections כבר ב 2013.
זהו מאמר שני בסדרה של מאמרים בהם אציג בפניכם את דבריו. המאמר הקודם עסק באבחון סינדרום עייפות הדמוקרטיה והתסמינים שלו. מאמר זה מנסה לברר את השורש והסיבה למחלה של הדמוקרטיה.
לפי נקודת המבט הפופוליסטית, שורש הבעיה של הדמוקרטיה איננו בשיטה – אלא באנשים שמאיישים אותה.
הטענה היא פשוטה: מי שנמשך לפוליטיקה הם לא האנשים הנכונים. אלה לא אנשים שבאו לשרת את הציבור, אלא אנשים שמונעים מתודעת גאווה, אגו, צורך בכוח ובהכרה, כבוד וכסף.
עבורם, הפוליטיקה היא לא שליחות אלא קריירה. הם נכנסים אליה צעירים, בלי ניסיון חיים אמיתי, בלי הבנה של איך נראה היומיום של האזרח הפשוט. הם גם אינם רוצים להבין אותו שכן הוא מעניין אותם רק ככוח אלקטורלי. הם מתקדמים בתוך מערכת סגורה שמתגמלת תככים, כוח ודימוי – לא יושרה, חמלה או הקשבה.
וכך, אט־אט, נוצר מעמד של פוליטיקאים שמנותק מהעם. אנשים שמאמינים שהם יודעים מה טוב בשביל כולם, שמדברים גבוהה־גבוהה על “ערכים” ו“אחריות לאומית”, אבל בפועל משרתים את עצמם, את בעלי ההון שמממנים אותם, ואת האינטרסים שמחזיקים אותם במעמדם.
הציבור, מצידו, רואה את זה היטב. הוא מרגיש את הפער בין הדיבורים לבין המעשים, בין ההבטחות לבין המציאות. הוא רואה את השחיתות, את ההתנשאות, את ההגנה העצמית של המערכת, ומאבד אמון. כך נשחקת הלגיטימציה של השלטון – לא כי הדמוקרטיה עצמה פגומה, אלא כי מי שאמור לייצג את העם כבר מזמן הפסיק להיות חלק ממנו.
בעיני הפופוליסטים, הפתרון ברור:
צריך להחזיר את הפוליטיקה לעם.
לתת מקום למנהיגים שבאים מבפנים – אנשים שצמחו מתוך הקהילה, שמכירים את המצוקות, שמקשיבים ללב של הציבור ולא רק לסקרים. אנשים שלא שואפים לשלוט, אלא לשרת. כאלה שהחיים שלהם עצמם מוכיחים שהם מבינים מה זה צדק, עמל וערבות הדדית.
אם רק האנשים האלה יגיעו לעמדות הנהגה – מאמינים הפופוליסטים – הדמוקרטיה תבריא.
המגמה הזו זוהתה היטב ע"י מנהיגים פופוליסטיים, והם מנצלים אותה כדי לזכות בתמיכה של ההמונים ע"י ניגוח הפוליטיקאים הממוסדים והצבת עצמם כמייצגים האמיתיים של העם.
דברי מארין להפן מצרפת:
"אני חושבת שהאליטות חיו זמן רב מדי בינן לבין עצמן". (CNBC)
“אנחנו נמצאים בעולם שבו הגלובליזציה, שהינה אידיאולוגיה, שכחה ודחקה הצידה את האנשים עצמם, את האינטרסים שלהם, השאיפות והחלומות שלהם.” (CNBC)
“יש מרד של העם נגד האליטה.” (The Indian Express)
דברי גירט וילדרס מהולנד:
“האליטה הפוליטית, שנכשלה בטיפול בבעיות שאנו דנים בהן בגלוי – ההגירה המסיבית, הפשע, האסלאם – עדיין חושבת שזה לא פוליטיקלי קורקט לדבר על זה. הם רואים את התמיכה העצומה שאנו מקבלים, ותגובתם היא להכפיש אותנו.” (ynet)
“למרבה הצער, יש נטייה בקרב אליטות פוליטיות לפקפק בדעותיהם של אנשים מן השורה. … לעומת זאת, מצביעים אירופאים הם בעלי השכלה גבוהה, וזה מגוחך לחשוב שניתן בקלות להטעות אותם או לתמרן אותם.” (quote.org)
בנימין נתניהו מישראל:
“מה שעומד היום למשפט, זה הניסיון לסכל את רצון העם". (ישראל היום)
לא בהכרח. מנהיג פופוליסט, גם כשהוא נהנה מתמיכה עממית אדירה, אינו באמת יכול לייצג את "רצון העם" – משום שאין דבר כזה רצון אחיד של עם אחד.
החברה מורכבת ממיליוני יחידים, קולות שונים, עולמות שונים, לעיתים סותרים זה את זה. ברגע שמנהיג מציג את עצמו כמי ש"מדבר בשם העם", הוא בהכרח משתיק חלקים ממנו – את המיעוטים, את המתנגדים, את מי שחושבים אחרת.
מכאן קצרה הדרך למה שואן רייברוק מכנה “עריצות הרוב” – מצב שבו הדמוקרטיה מאבדת את נשמתה, את ריבוי הקולות והאחריות ההדדית, והופכת לכלי של כוח חד־צדדי.
מעבר לכך, ואן רייברוק מזהיר שהאשמת הפוליטיקאים לבדה – גם אם יש בה גרעין של אמת – מפספסת את לב הבעיה.
כי גם הפוליטיקאים ה”טובים”, אלה שנכנסו למערכת מתוך תחושת שליחות ורצון אמיתי לשנות, נשחקים במהרה בתוך מנגנון שמתגמל הישרדות ולא חזון. מערכת שמודדת הצלחה לא לפי עומק המחשבה, אלא לפי מספר הלייקים, לפי הכותרת של מחר.
כוחו של מבנה כזה הוא גדול מהאדם הבודד שבתוכו; הוא לוכד גם את האידיאליסטים ומאלץ אותם לשחק לפי כללים שמרוקנים את הדמוקרטיה מתוכנה: ספינים במקום שיח, היררכיה במקום שותפות, תדמית במקום אחריות.
וכך, גם כשהפוליטיקאי משתנה, המחלה נשארת, אפשר לומר שהמחלה משנה את הפוליטיקאי.
הבעיה אינה רק באנשים, אלא באקולוגיה הפוליטית כולה – תרבות של ניכור, של תחרות אינסופית, של תקשורת שמזינה פחדים וזעם, ושל ציבור שמורגל לצרוך פוליטיקה כמו מופע.
מנהיג פופוליסט אולי מיטיב לנגן על הרגשות האלה, אך לרוב הוא אינו מרפא את המחלה – אלא רק מעמיק את תלותה בתרופה הלא נכונה: עוד כריזמה, עוד עימות, עוד "אנחנו מול הם".
ביקורת על השיטה הדמוקרטית עצמה מושמעת ע"י אנשים המאמינים שהשלטון צריך להיות מופקד בידי מומחים: כלכלנים, מדענים, אנשי מקצוע – ולא בידי נבחרי ציבור. גישה זו מכונה טכנוקרטיה.
הטענות של הטכנוקרטים הן שנדרש ידע מעמיק וחשיבה מושכלת כדי לנהל מערכת מורכבת כמו מדינה באופן יעיל, ואילו ההמון נגוע בבורות, נשלט ע"י רגש ושיח תקשורתי שטחי. נציגי הציבור הנבחרים בבחירות, נבחרים בזכות כריזמה ויכולת ורבלית ולא בשל יכולות מקצועיות והבנה אמיתית. בנוסף, לפעמים נדרש לעשות החלטות לא פופולריות לטובת העתיד והציבור לא יבחר באנשים שמציעים פתרונות כאלה, כלומר רצון העם לא תמיד זהה לטובת העם.
כאשר מנהיגים נבחרים עומדים בפני בעיות אמיתיות הם לא מצליחים להגיע לידי הסכמות, התהליך הפרלמנטרי לוקח יותר מדי זמן ובסופו של דבר מביא לידי פשרות שלא מצליחות לפתור את הבעיה. אפשר לראות דוגמאות למשברים כאלה במדינות כמו יוון ואיטליה שנפתרו בסופו של דבר ע"י הבאת מומחה לנהל את המדינה.
ממשלת לוקאס פאפאדמוס ביוון (2011)
ב-2011 יוון הייתה במשבר כלכלי קשה עם חובות גדולים. האיחוד האירופי הציע ליוון חבילת שיקום שדרשה מהיוונים צעדי צנע משמעותיים. המחלוקת בפרלמנט לגבי התוכנית הובילה לשיתוק של הממשלה והתפרקות הקואליציה. בעקבות הלחץ הפוליטי והכלכלי, מפלגות הפרלמנט הצליחו להגיע להסכמה על קואליציית אחדות בהנהגת לוקאס פאפאדמוס, כלכלן ידוע ומוכר בעולם הבנקאות הבינלאומי, אשר לא היה חבר פרלמנט באותה התקופה, ולא היה מזוהה עם מפלגה מסוימת.
מינויו של לוקאס פאפאדמוס לראש ממשלת יוון ב-2011 נתפס כמהלך חירום שנועד לייצב את המדינה בשיאו של משבר החוב. פאפאדמוס, לשעבר סגן נשיא הבנק המרכזי האירופי, הוביל ממשלת מעבר שמטרתה לא הייתה למשול לטווח ארוך אלא להשלים את המו״מ עם האיחוד האירופי וקרן המטבע על חבילת סיוע חדשה, שכללה “תספורת” לחוב הפרטי של יוון ורפורמות קשות במגזר הציבורי. בתקופתו הונחו יסודות למדיניות צנע, לצמצום ההוצאות ולשינויי מבנה בכלכלה, אך אלה גררו אבטלה גבוהה, קיפאון וצניחה באמון הציבור. אף שפאפאדמוס הכריז כי יוון “יותר מחצי הדרך לשיקום”, בפועל ייצוב המערכת הפיננסית הושג רק באופן חלקי, וההקלה בשטח הגיעה באיטיות רבה, לאורך שנים. ממשלתו נתפסה כסמל לגישה טכנוקרטית – ממשלה של מומחים שאינה נשענת על בחירות דמוקרטיות – פתרון שתרם להרגעת השווקים אך העמיק את תחושת הניכור והאובדן של הריבונות בקרב הציבור היווני.
ממשלת מאריו מונטי באיטליה (2011)
באותה תקופה נקלעה גם איטליה למשבר חוב חריף, על רקע משבר היורו שפגע במדינות דרום אירופה. הכלכלה האיטלקית סבלה מצמיחה אפסית, חוב ציבורי עצום ועלויות ריבית מאיימות, בעוד אמון המשקיעים הידרדר והלחץ מצד האיחוד האירופי וקרן המטבע הלך וגבר. ברלוסקוני, שכיהן אז כראש ממשלה, הואשם באי-יכולת להתמודד עם המשבר ובהתנהלות פרובוקטיבית שפגעה באמון הציבור ובתדמית הבינלאומית של איטליה. בתוך איטליה עצמה התנהל ויכוח חריף: חלקים בציבור ובפרלמנט ראו בברלוסקוני מנהיג מושחת ומנותק שאינו מסוגל להוביל רפורמות מבניות נדרשות, בעוד תומכיו טענו כי דרישות בריסל מאיימות על הריבונות הלאומית. כשהשווקים הגיבו בפאניקה, תשואות האג״ח זינקו לרמות מסוכנות, וזה גרם בסופו של דבר ללחץ פוליטי וכלכלי חסר תקדים שגרם לברלוסקוני להתפטר בנובמבר 2011.
לנוכח חוסר היציבות הפוליטית והחשש מקריסה פיננסית, הוחלט למנות את מריו מונטי – כלכלן מוערך ונציב לשעבר באיחוד האירופי – לראש ממשלה “טכנוקרטי”. הנשיא ג’ורג’ו נפוליטאנו גיבש קונצנזוס בין המפלגות המרכזיות שיתמכו במונטי באופן זמני, כדי לאפשר לו ליישם תכנית חירום לייצוב המשק. ממשלתו קידמה צעדי צנע חריפים: העלאת מסים, קיצוצים במגזר הציבורי, רפורמות בפנסיה ובהעסקה, והגברת המשמעת התקציבית – צעדים שהרגיעו את השווקים והורידו את תשואות האג"ח, אך גם פגעו קשות ברמת החיים והעמיקו את תחושת המרמור בציבור. מונטי זכה תחילה לאמון בזכות מקצועיותו ונקיון כפיו, אך בהמשך איבד פופולריות עם החרפת הצנע. תקופתו המחישה את המתח שבין יעילות טכנוקרטית ללגיטימציה דמוקרטית: כלכלית, איטליה הצליחה לייצב את עצמה זמנית; פוליטית, האזרחים הרגישו שנלקחה מהם הזכות להשפיע על עתידם.
ואן רייברוק מתייחס לטכנוקרטיה לא כאל אויבת הדמוקרטיה, אלא כאל תגובה טבעית לחולשותיה. הוא מודה כי ממשלות טכנוקרטיות מסוגלות לעיתים לפעול במהירות, בקור רוח וביעילות מקצועית רבה יותר ממערכות פוליטיות רגילות, במיוחד בשעת משבר.
אולם לטענתו, היעילות הזו מושגת במחיר כבד של אובדן לגיטימציה דמוקרטית – הציבור מרגיש שהשלטון נלקח מידיו ונמסר לידי מומחים שאיש לא בחר. בכך נוצר פער בין "ממשל יעיל" ל"ממשל של העם". מעבר לכך, ואן רייברוק מדגיש ששלטון איננו רק מנגנון לפתרון בעיות טכניות; הוא נדרש להתמודד גם עם שאלות של ערכים, מוסר, צדק וסדרי עדיפויות – סוגיות שאין להן פתרון מקצועי אחד נכון. כאשר מומחים מקבלים החלטות מבלי להיוועץ בציבור, הם אולי מצילים את הכלכלה, אך עלולים לפגוע באמון החברתי ובעקרון ההשתתפות, שהם הלב הפועם של הדמוקרטיה.
ההסבר השלישי למשבר הדמוקרטיה, אותו מביאים תומכי הדמוקרטיה הישירה, טוען שהשורש העמוק של הבעיה נעוץ בעצם המבנה הייצוגי שלה. על פי גישה זו, הבעיה אינה נעוצה בפוליטיקאים עצמם או בבורותם של הבוחרים, אלא בעובדה שהשיטה הדמוקרטית הנוכחית מעניקה לציבור תפקיד פסיבי: לבחור נציגים אחת לכמה שנים ולהתנתק מהשפעה ישירה על קבלת ההחלטות.
השיטה הייצוגית, כך נטען, נבנתה במאה ה-18 כפתרון טכני למגבלות תקשורת ותחבורה, אך כיום – בעידן דיגיטלי, מקושר ומהיר – היא הפכה למכשול. האזרחים חשים שהנציגים אינם מייצגים אותם באמת אלא את עצמם, מפלגותיהם או גורמי כוח כלכליים. הדמוקרטיה, שנועדה להעניק קול לעם, הפכה במידה רבה למנגנון שממסך אותו.
תנועות התנגדות לפרלמנטריזם
המחאה הזו קיבלה ביטוי עוצמתי בתחילת העשור השני של המאה ה-21, עם משברים פוליטיים וכלכליים במערב. בארצות הברית, בשנת 2011, התקשו הדמוקרטים והרפובליקנים להגיע להסכמה על הגדלת החוב הלאומי, מה שנתפס כסמל לשיתוק הפוליטי של המערכת. באותה תקופה קמה תנועת Occupy Wall Street, שקראה תיגר על האליטה הפיננסית והפוליטית והדגישה את ניתוקם של נבחרי הציבור מהעם. באירופה התעוררה בספרד תנועת Indignados, שמחתה על שחיתות, אבטלה ואובדן אמון במפלגות.
הדיונים בתנועות Occupy Wall Street ו-Indignados התנהלו במעגלים פתוחים, ללא הנהגה רשמית וללא הצבעות פורמליות, מתוך רצון למנוע היררכיה ולבטא שוויון מלא בין המשתתפים. ההחלטות התקבלו בשיח ארוך וממושך עד להשגת קונצנזוס, כשהמשתתפים השתמשו במחוות ידיים (כמו הרמת ידיים או ניפוף “לא מסכים”) כדי להביע עמדות – תהליך ששיקף את החתירה לשיתוף אמיתי, אך גם את הקושי להגיע להחלטות מעשיות. תנועות אלה ביטאו בעיקר התנגדות לפרלמנטריזם, מבלי להציע מנגנון חלופי יציב.
תנועות ניאו-פרלמנטריזם
תנועות אחרות כמו מפלגות הפיראטים ניסו לתקן את השיטה מבפנים ולשלב דמוקרטיה ישירה בתוך המפלגות עצמן, מעין “ניאו-פרלמנטריזם” שנועד לגשר בין השתתפות אזרחית רחבה לבין המוסדות הייצוגיים הקיימים.
מפלגות הפיראטים, שהחלו בשוודיה והתפשטו למדינות נוספות כמו גרמניה, איסלנד והולנד, ביקשו ליישם דמוקרטיה ישירה בתוך המסגרת המפלגתית עצמה. הן השתמשו בפלטפורמות דיגיטליות כמו LiquidFeedback שאיפשרו לכל חבר במפלגה להציע יוזמות, להשתתף בדיונים ולהצביע בזמן אמת על עמדות ומדיניות, כך שהמפלגה כולה תתפקד כגוף חי, שקולו של כל אדם נשמע בו. הרעיון היה להפוך את הפוליטיקה לתהליך שקוף, דינמי ומשתף, המבטל את הפער בין נבחרי הציבור לבוחרים.
בתחילת דרכן רשמו מפלגות הפיראטים הצלחות בולטות: מפלגת הפיראטים השוודית זכתה ב-2009 בשני מושבים בפרלמנט האירופי, ובגרמניה הגיעה בשיאה לכ-8% תמיכה בסקרים ואף נכנסה לפרלמנטים מקומיים במספר מדינות פדרליות. עם זאת, ההצלחה לא נמשכה. השיטה הדמוקרטית הישירה יצרה קושי לשמור על מסרים אחידים ועל הנהגה ברורה, והחלטות רבות נתקעו בשל ויכוחים פנימיים אינסופיים. במקביל, הציבור הכללי התקשה להבין מה עמדת המפלגה בנושאים שאינם חופש המידע או זכויות דיגיטליות. כך, המפלגות הללו אמנם יישמו הלכה למעשה מודל של דמוקרטיה השתתפותית, אך הן חשפו את מגבלותיה: היעדר יציבות, אחריות והיכולת לתרגם דיון פתוח למדיניות אפקטיבית.
עבור ואן רייברוק, הדמוקרטיה הישירה אמנם נובעת מתוך כמיהה מובנת לשוב אל “ריבונות העם”, אך היא לוקה באשליה מסוכנת. הוא רואה בה תגובה רגשית לעייפות מהמערכת הייצוגית – לא פתרון עמוק. בעיניו, היא נראית כמו רומנטיזציה של “העם” ושל “ההשתתפות”, שמניחה שאם רק נחזיר את ההחלטות לידי הציבור, הכול יסתדר.
הבעיה, הוא טוען, היא כפולה:
לכן, מבחינתו, הדמוקרטיה הישירה אינה הפתרון לעייפות הדמוקרטית אלא תסמין נוסף שלה: ניסיון נואש לעקוף מערכת מקולקלת במקום לתקן אותה.
שלושת ההסברים שראינו עד כה הם תגובות מקובלות למשבר, אבל ואן רייברוק טוען שכל אחד מהם חלקי או שגוי, ולכן לא יביאו לידי ריפוי אמיתי של המחלה. הוא מצביע על הבחירות כשורש הבעיה.
ואן רייברוק פותח את הדיון על הבחירות כמו מורה סבלני שמתקשה להסתיר את גיחוכו מול אמונתנו התמימה. הוא מתאר כיצד אנחנו, אזרחי המערב הנאורים, מתייחסים לבחירות כמעט כמו לטקס דתי – פולחן שמתקיים אחת לכמה שנים, שבו אנחנו ניגשים לקלפי כאילו למקדש, משלשלים פתק ומרגישים שהגשמנו את נשמת הדמוקרטיה. הוא מזכיר כיצד אנחנו נוהגים להצביע על קופסה שקופה ולומר בגאווה: הנה, זה מה שמבדיל בינינו לבין הברברים. הבחירות, לדבריו, הפכו לסמל כה חזק של דמוקרטיה, עד כדי כך שהמונח עצמו נהיה מיותר – אם יש בחירות, יש חירות; ואם אין בחירות, הרי זו עריצות.
הוא ממשיך באירוניה חריפה כלפי יצוא הדמוקרטיה המערבית, ומדמה אותנו למיסיונרים בני זמננו: במקום להמיר עמים לנצרות, אנו שולחים משקיפים של האו"ם וקרנות סיוע כדי "להביא דמוקרטיה", כלומר – להקים קלפיות, להדפיס פתקים ולהקים ועדת בחירות. כל עוד יש תור בכניסה ופרשנים בטלוויזיה, אנחנו רגועים. ואן רייברוק מציין באירוניה שהמערב אינו מתעניין כלל בשאלה האם הבחירות הללו מביאות לשלטון צודק, שקוף או אחראי; העיקר שהריטואל התקיים, והצילום מהקלפי יופיע בעמוד הראשי.
בסיום הקטע, הוא מציג את האבסורד במלואו: הבחירות, שנועדו במקור לשחרר את האזרחים, הפכו לסמל של עייפות, ציניות וניכור. הן לא עוד כלי לשיתוף הציבור אלא מנהג שאיש אינו מטיל בו ספק – גם כשהוא כבר חדל לשרת את מטרתו. הוא רומז בעדינות אך בחדות שהבעיה האמיתית איננה רק במנהיגים או במוסדות, אלא באמונה הדתית שלנו במנגנון הבחירות עצמו – אמונה שמונעת מאיתנו לדמיין שאפשר בכלל דמוקרטיה מסוג אחר.
בפרק הבא נתאר כיצד התחילה הדמוקרטיה באתונה, וכיצד הגענו למצב הנוכחי בו דמוקרטיה = בחירות.
Facebook Comments תגובות