ה"סינדרום הדמוקרטי" מלווה בשורה של תסמינים. ואן רייברוק זיהה את התסמינים האלה עוד ב 2013.
עם אילו תסמינים אתם מזדהים כעת אצלינו במדינה?
- ירידה בחברות במפלגות פוליטיות
פעם מפלגות היו חלק אינטגרלי מהחיים האזרחיים – כמו מועדון או משפחה פוליטית.
כיום, פחות ופחות אנשים חברים במפלגות, ובמקרים רבים מדובר במספרים זעומים שמרוכזים סביב קבוצות אינטרס או מנגנונים בירוקרטיים.
זו אינדיקציה לאובדן התחושה של שותפות והשתתפות.
- בחירות תכופות אך ריקות מתוכן
אנחנו עדים לפרדוקס: מצד אחד, אנו מצביעים לעיתים קרובות יותר (בחירות, פריימריז, משאלי עם), אבל מצד שני – המשמעות של ההצבעה נשחקת.
הבחירה הופכת ל"ריאליטי", שטחית וסמלית, בלי השפעה אמיתית על המדיניות.
- חילופי שלטון ללא שינוי מהותי
גם כשיש חילופי שלטון, הפער בין מפלגות קטן, וקשה להבחין בהבדל מהותי במדיניות. הציבור מרגיש ש"הכול אותו דבר", מה שמגביר את התחושה שאין טעם להשתתף.
- פוליטיקה שהפכה לבידור
הפוליטיקה נהייתה מופע תקשורתי. הציבור שופט את המנהיגים לפי מראה, סיסמאות קליטות, ויכולת לעורר תגובות ברשתות – לא לפי תוכן או חזון.
זה יוצר מנהיגים שממוקדים בתדמית, לא במעשים.
- עלייה בפופוליזם ובכוחות אנטי-מערכתיים
בכל רחבי העולם המערבי – ממפלגות ימין קיצוני ועד שמאל אנטי-ממסדי – אנחנו רואים עלייה בכוחות שפועלים נגד המערכת עצמה.
זו לא סתם מחאה, אלא הבעת אי-אמון במבנה הדמוקרטי הייצוגי.
- חוסר נאמנות מפלגתית / נדידת בוחרים
בעבר, הבוחרים נטו להצביע בצורה עקבית לאורך זמן: אם נולדת לבית שמאלני – כנראה שתצביע למפלגת שמאל כל חייך, ולהפך. הזיהוי עם מפלגות היה חזק, מעוגן בערכים, מעמד חברתי, תרבות, ולעיתים אפילו דת.
אבל היום – זה כמעט נעלם.
- הצבעה משתנה ממערכת למערכת
ישנה עלייה חדה במספר ה"קולות הצפים" – הבוחרים שמחליפים מפלגה בכל מערכת בחירות. כלומר, ההצבעה הופכת פרגמטית, רגעית, לפעמים אפילו רגשית או מחאתית – ולא מבוססת על מחויבות אידיאולוגית ארוכת טווח.
- עלייה בהצבעה למפלגות שוליים
בוחרים רבים מחפשים חלופה מחוץ למיינסטרים – מצביעים למפלגות מחאה, ימין קיצוני, שמאל רדיקלי, ירוקים, פיראטים ועוד. לפעמים לא מתוך הזדהות עמוקה – אלא מתוך תחושת ייאוש או תסכול מהמפלגות הגדולות.
- מפלגות מבוססות אגו
זה סעיף שאינו מופיע בספר ואני מוסיפה אותו מתוך החוויה שלי על מה שקורה אצלינו בארץ. מפלגות אינן מייצגות חזון או אידאולוגיה. במקום זאת הן קמות כדי לקדם אדם מסוים לעמדת מנהיגות. כך קמות מפלגות חדשות לבקרים, ובאותו קצב, כשהציבור מתאכזב מהאיש שבראש, המפלגה נעלמת.
