מאת יעל שחם גפני
הדמוקרטיה חולה. לא רק אצלינו, בכל מדינות המערב. למה היא חולה, ומה יכולה להיות התרופה? על כך כתב David Van Reybrouck בספרו Against Elections כבר ב 2013.
זהו מאמר ראשון בסדרה של מאמרים בהם אציג בפניכם את דבריו.
מוסדות שלטוניים (ובפרט בדמוקרטיה) עומדים על שני עמודי תווך:
ואן רייברוק טוען שבעידן שלנו, הדמוקרטיות הליברליות סובלות ממשבר של לגיטימציה. אנשים מרגישים שהבחירות לא מייצגות אותם באמת, שהפוליטיקאים מנותקים, ושהמערכת הפוליטית כבושה על ידי אינטרסים כלכליים, לוביסטים, או אידאולוגיות קפואות.
מנגד, עדיין שומרים על יעילות מסוימת, כלומר המדינות מתפקדות טכנית – אבל ללא גיבוי ציבורי אמיתי, זה מצב רעוע.
למשבר הלגיטימציה שלושה מאפיינים עיקריים:
הציבור מרגיש מותש ומנוכר מהמערכת הפוליטית. אנשים מאבדים עניין, שיעורי ההצבעה יורדים, והרבה מרגישים שאין להם באמת השפעה. יש תחושה רווחת ש"הכול אותו דבר" ושהקול האישי שלהם לא משנה. המדיניות אינה מביאה לידי ביטוי את רצון הציבור אלא את רצונם של בעלי אינטרס אשר מממנים את קמפיין הבחירות של המפלגות וחברי הפרלמנט.
גם הפוליטיקאים עצמם נשחקים. תהליך הבחירה גורם לכך שהם חייבים להתמודד בבחירות כל הזמן, מה שמוביל אותם להעדיף פתרונות קצרי-טווח, פופוליסטיים, על פני מדיניות אמיצה וארוכת טווח.
הם נדרשים "למכור את עצמם" לציבור, להיות תקשורתיים, ולעיתים להפוך לשחקנים ולא למנהיגים.
הציבור הולך ומאבד אמון במוסדות השלטון. יש תחושת ניכור כלפי הפרלמנט, המפלגות, התקשורת, ואפילו שלטון החוק (מערכת המשפט). אנשים פונים לפופוליסטים, תיאוריות קונספירציה, או פשוט מוותרים על מעורבות פוליטית.
ה"סינדרום הדמוקרטי" מלווה בשורה של תסמינים. ואן רייברוק זיהה את התסמינים האלה עוד ב 2013.
עם אילו תסמינים אתם מזדהים כעת אצלינו במדינה?
פעם מפלגות היו חלק אינטגרלי מהחיים האזרחיים – כמו מועדון או משפחה פוליטית.
כיום, פחות ופחות אנשים חברים במפלגות, ובמקרים רבים מדובר במספרים זעומים שמרוכזים סביב קבוצות אינטרס או מנגנונים בירוקרטיים.
זו אינדיקציה לאובדן התחושה של שותפות והשתתפות.
אנחנו עדים לפרדוקס: מצד אחד, אנו מצביעים לעיתים קרובות יותר (בחירות, פריימריז, משאלי עם), אבל מצד שני – המשמעות של ההצבעה נשחקת.
הבחירה הופכת ל"ריאליטי", שטחית וסמלית, בלי השפעה אמיתית על המדיניות.
גם כשיש חילופי שלטון, הפער בין מפלגות קטן, וקשה להבחין בהבדל מהותי במדיניות. הציבור מרגיש ש"הכול אותו דבר", מה שמגביר את התחושה שאין טעם להשתתף.
הפוליטיקה נהייתה מופע תקשורתי. הציבור שופט את המנהיגים לפי מראה, סיסמאות קליטות, ויכולת לעורר תגובות ברשתות – לא לפי תוכן או חזון.
זה יוצר מנהיגים שממוקדים בתדמית, לא במעשים.
בכל רחבי העולם המערבי – ממפלגות ימין קיצוני ועד שמאל אנטי-ממסדי – אנחנו רואים עלייה בכוחות שפועלים נגד המערכת עצמה.
זו לא סתם מחאה, אלא הבעת אי-אמון במבנה הדמוקרטי הייצוגי.
בעבר, הבוחרים נטו להצביע בצורה עקבית לאורך זמן: אם נולדת לבית שמאלני – כנראה שתצביע למפלגת שמאל כל חייך, ולהפך. הזיהוי עם מפלגות היה חזק, מעוגן בערכים, מעמד חברתי, תרבות, ולעיתים אפילו דת.
אבל היום – זה כמעט נעלם.
ישנה עלייה חדה במספר ה"קולות הצפים" – הבוחרים שמחליפים מפלגה בכל מערכת בחירות. כלומר, ההצבעה הופכת פרגמטית, רגעית, לפעמים אפילו רגשית או מחאתית – ולא מבוססת על מחויבות אידיאולוגית ארוכת טווח.
בוחרים רבים מחפשים חלופה מחוץ למיינסטרים – מצביעים למפלגות מחאה, ימין קיצוני, שמאל רדיקלי, ירוקים, פיראטים ועוד. לפעמים לא מתוך הזדהות עמוקה – אלא מתוך תחושת ייאוש או תסכול מהמפלגות הגדולות.
זה סעיף שאינו מופיע בספר ואני מוסיפה אותו מתוך החוויה שלי על מה שקורה אצלינו בארץ. מפלגות אינן מייצגות חזון או אידאולוגיה. במקום זאת הן קמות כדי לקדם אדם מסוים לעמדת מנהיגות. כך קמות מפלגות חדשות לבקרים, ובאותו קצב, כשהציבור מתאכזב מהאיש שבראש, המפלגה נעלמת.
אני מאמינה שאתם מזדהים עם האמור כאן. אפשר להדגים הרבה מהתסמינים המתוארים אצלינו במדינה: חמש מערכות בחירות תוך ארבע שנים, חילופי שלטון שלא הביאו לשינוי מהותי במדיניות (לפחות בהקשר של מדיניות הקורונה), רוב המפלגות אינן מקיימות פריימריז, יש הרבה קולות צפים, אנשים מעבירים את תמיכתם ממפלגה אחת לאחרת. התקשורת הפכה לבמה להתנגחות ותעמולה פוליטית כשלכל צד יש את ערוצי התעמולה שלו, וסקרים שהפכו גם הם לכלי מניפולציה על הבוחרים.
בפרק הזה זיהינו את המחלה ואת התסמינים שלה. אבל מה גורם למחלה, ומה עושים כדי לרפא אותה? על כך בפרקים הבאים…
Facebook Comments תגובות