אחת ההצעות הנפוצות לתיקון הפוליטיקה הישראלית, שחוזרת על עצמה לפחות מקום המדינה, היא המעבר לשיטת הבחירות האזוריות, שכביכול תתקן את הפוליטיקה ותחזק את הדמוקרטיה.
במאמר הזה אסביר למה השיטה האזורית, בצורה המקובלת שלה, לא מתאימה למדינה מודרנית, בפרט ישראל, ולא יכולה לתקן שום בעיה, ואיך בכל זאת כן אפשר להתאים אותה לעידן המודרני.
הרעיון הבסיסי של השיטה האזורית הוא לחלק מדינה לאזורים גיאוגרפיים נפרדים, כאשר בכל אזור מתקיימת מערכת בחירות נפרדת, עם מועמדים ובוחרים של אותו אזור בלבד.
בגרסה הכי פשוטה של השיטה, בכל אזור נבחר נציג אחד שמקבל יותר קולות מכל מועמד אחר באותו אזור (שיטת First Past The Post או FPTP). בווריאציות יותר מתקדמות, יש גם סיבוב שני בין שני מועמדים שקיבלו הכי הרבה קולות, ו\או הצבעה לכמה מועמדים לפי סדר עדיפויות, כאשר המנצח נקבע לפי נוסחה מסובכת מדי כדי לתאר כאן. בגרסאות אחרות כל אזור בוחר נציגים מרובים, וכו'. למען הפשטות נתרכז בעיקר בשיטה האזורית הכי בסיסית.
תומכי ההצעה מתחלקים לשני מחנות, וכל אחד מביא נימוק שונה מאוד:
מחנה אחד, שעד לאחרונה היה הדומיננטי, לפחות עד כמה שאני יכול להגיד, טוען שמעבר לשיטה האזורית יגרום למפלגות הרבות להתאחד לשני גושים קבועים.
דוד בן-גוריון עצמו השתייך למחנה הזה. אכן, המחקרים מראים שיש קשר משמעותי בין בחירות אזוריות ונטייה למפלגות גדולות. ארה"ב היא הדוגמה המובהקת לכך – כ-98% מנבחרי ציבור משתייכים לאחת משתי המפלגות הגדולות, למרות שיש גם עשרות מפלגות "שלישיות".
אומנם דו-מפלגתיות כזאת פוגעת בייצוגיות, לפעמים באופן קטלני, אבל לפחות לא צריך לבנות קואליציות רעועות, וזה תורם רבות ליציבות ומשילות, לפחות כל עוד מפלגה אחת מצליחה לגרוף רוב מוחלט של המושבים.
לדוגמה, ב-80 השנים האחרונות אף מפלגה בריטית לא קיבלה רוב מוחלט של הקולות, אבל הודות לעיוותים של השיטה האזורית, כמעט תמיד מפלגה אחת מקבלת את רוב המנדטים והופכת ל"מפלגת השלטון" הבלעדית. בבחירות האחרונות, מפלגת הלייבור קיבלה 34% של הקולות ו-64% של המנדטים. רק שתי ממשלות בריטיות מאז מלחמת העולם השנייה היו קואליציוניות (והתפרקו די מהר).
מחנה אחר, שאני נתקל בו יותר ויותר בשנים האחרונות, טוען שהבחירות האזוריות דווקא יעשו את ההפך – יגרמו לנבחרים להיות קשורים ישירות לבוחרים, ולהיות אחראים (או, יותר נכון, אחראיותיים) כלפי הבוחרים ולא כלפי המפלגות. לפי הדעה הזאת, השיטה האזורית תגדיל את הייצוגיות וגם תבטל את הצורך במפלגות. במובן מסוים, כל נבחר יתפקד כמפלגה נפרדת ואז בעצם יהיו המון מפלגות זעירות.
לאור הסתירה הזאת, מי משני המחנות האלה צודק? התשובה הקצרה היא ששניהם צודקים קצת, אבל לרוב שניהם טועים.
השיטה האזורית אכן מחזקת מפלגות גדולות ומהווה מחסום חזק להתפרקות המפלגות וכניסה של מפלגות חדשות, כי הראשונה שתתפרק, תפסיד בגדול כמעט בוודאות.
עם זאת, המחסום אינו חסין לגמרי. בריטניה פועלת לפי שיטת ה-FPTP כבר מאות שנים, אבל זה לא מנע ממפלגת הלייבור להיכנס לפוליטיקה כמפלגה שלישית בתחילת המאה ה-20 ואף להפוך למפלגה הגדולה על חשבון המפלגה הליברלית. כיום, הפרלמנט הבריטי מכיל נציגים של כ-14 מפלגות, לא כולל נציגים עצמאיים ללא מפלגה.
זאת רק דוגמה אחת שממחישה את המסקנה הכללית, שגם נובעת מהמחקרים שהזכרתי קודם – בחירות אזוריות בקושי יכולות למנוע התפרקות של שתי מפלגות גדולות, שכבר קיימות, וגם זה לא מובטח.
אם כך, בישראל, בחירות אזוריות לא יהיו מספיק חזקות בכדי לאחד עשרות מפלגות לשתיים, שזה הרבה יותר קשה מאשר לשמר את המצב הקיים. אפילו אם באיזשהו נס, אחרי שינוי שיטת הבחירות ייווצרו שתי מפלגות, אלה יהיו בלוקים פיקטיביים, שרק מתחזים למפלגות למען הבחירות, עם כל אותן המחלוקות בפנים ואותו סיכוי להתפרק מיד אחרי הבחירות או בכל רגע במהלך הקדנציה.
אנחנו כבר רואים את התופעה הזאת בעקבות העלאת אחוז החסימה ויצירה של בלוקים כמו "יהדות התורה", "רשימה משותפת", "איחוד מפלגות הימין \ ציונות דתית", "עבודה-גשר-מרצ" ועוד, שבדרך כלל מתפרקים ברגע שיש אפשרות כזאת ואפילו כשאין. בחירות אזוריות יכולות ליצור בלוקים יותר גדולים, אבל אפילו עוד יותר רעועים, וכמעט ללא סיכוי להתכנס לשני בלוקים. לכן, אין פה שום פוטנציאל אמיתי ליציבות פוליטית.
לטענה הנגדית, שבחירות אזוריות דווקא ישפרו את הייצוגיות ויפרקו את המפלגות הלאומיות, יש הגיון מסוים, אבל רק בתנאי הכרחי אחד: כל אזור בחירה יהיה הומוגני מבחינה פוליטית-אידאולוגית. אחרת, אדם אחד לא יוכל לייצג את האזור, לא משנה מי הוא או מה הוא יעשה.
נניח שנבחרתי לייצג אזור מסוים, שיש בו כמאה אלף תושבים, כאשר חלק מהם בעד גיוס חרדים, וחלק – נגד. אז מה אני, כנציג האזור, אמור לעשות במקרה כזה? לא משנה איך אני אצביע בסוגיה הזאת, אני משרת רק חלק מתושבי האזור ובוגד בכל השאר.
אפילו אם אפשר היה לשרטט אזורים בצורה כזאת, שבכל אזור יהיו רק תומכי או רק מתנגדי הגיוס, בכל אזור כזה כמעט בוודאות יהיו מחלוקות בסוגיות אחרות. למשל, תומכי גיוס חרדים יכולים להיות בעד פתרון שתי מדינות (כגון יש עתיד) או נגד שתי מדינות (כגון דתיים-לאומיים), ומתנגדי גיוס חרדים יכולים להיות נגד שתי מדינות (אגודת ישראל) או בעד (מפלגות ערביות).
לכן כל נציג של אזור עדיין יהיה באותה בעיה – לא משנה איך הוא יצביע, חלק מהתושבים יתעצבנו עליו מסיבה כזאת או אחרת. אפילו אם הוא ינסה לרצות לפחות את רוב התושבים בכל הצבעה (דבר שאינו מעשי מסיבות שמחוץ לתחום המאמר הזה), הוא עדיין יעצבן את הרוב בסופו של דבר, כי רוב בנושא אחד בדרך כלל שונה מרוב בנושא אחר. בסופו של דבר, לנציג לא תישאר ברירה אלא להתעלם מרצונם של אלה שהוא מתיימר לייצג.
אבל אם הוא לא מייצג את הציבור, אז את מי? את עצמו? את בעלי ההון שמימנו את הקמפיין שלו? את המיעוט הקיצוני שנתן לו 3% מהקולות ועזר לו לנצח את 50 המועמדים האחרים שקיבלו 2% או פחות? כך או כך, זאת כבר לא דמוקרטיה ייצוגית, אפילו לא שלטון הרוב, אלא עריצות המיעוט, בדרך כלל מיעוט קיצוני ונידח, ולכן יותר נואש ואקטיבי מבחינה פוליטית.
זאת לא רק תיאוריה. אנחנו יכולים לראות את זה בבירור בארה"ב ובבריטניה. חברי הקונגרס\הפרלמנט שאמורים לייצג את האזור הספציפי שלהם, בדרך כלל מצביעים עם המפלגה שלהם, בלי קשר לאינטרסים מקומיים או רצון התושבים.
וכן, מעל 99% מהנבחרים שייכים למפלגה כזאת או אחרת. כל זה למרות שחוקת ארה"ב לא מכירה במפלגות וכותבי החוקה התנגדו במפורש למפלגתיות. האירוניה ההיסטורית היא ששתי המפלגות הראשונות, פדרליסטית ואנטי-פדרליסטית, נוצרו כמעט תוך כדי כתיבת החוקה על ידי אותם האנשים שהתנגדו למפלגתיות. היום אנחנו יודעים, שמפלגות זה חלק טבעי ובלתי נפרד מהדמוקרטיה המודרנית, שלא ניתן, ולא רצוי, להפטר מהן. אבל זה כבר סיפור נפרד.
לשיטת הבחירות האזורית יש גם חסרונות גדולים אחרים. בפרט, טמון בה פוטנציאל רב למניפולציות, במיוחד gerrymandering, הרצת מועמדי "ספוילר" כגון קניה ווסט ב-2020, שיתופי פעולה בין מפלגות מאחורי הקלעים (שכנראה יצרו הטיה היסטורית בבחירות הבריטיות האחרונות, שהזכרתי קודם), ועוד.
אפשר להילחם במניפולציות על ידי שכלול של שיטת ההצבעה, אבל השיטה נעשית מסובכת מדי הרבה לפני שהיא פותרת את הבעיות האלה, הרבה מעבר להבנה של בוחר ממוצע, מה שהורס את הלגיטימציה של הבחירות ואיתה גם את הדמוקרטיה, בלי קשר לתוצאות או שיטת הבחירות.
ואפילו אם איכשהו מתפטרים מכל החסרונות המשניים האלה, זה לא מבטל את הבעיה הראשונה, ששום נציג לא יוכל לייצג את האזור שלו באמת, אלא רק באופן סמלי, חסר משמעות דמוקרטית. רק בתור דוגמה קטנה, הנה תוצאות הבחירות של הקלפי שלי, שזה כ-20 בניינים לאורך כמה רחובות סמוכים, כולם בשכונה אחת. ואפילו פה אנחנו רואים מצביעי עוצמה יהודית ובל"ד, מר"צ וישראל ביתנו, יש עתיד והליכוד… לא קיים אף אדם שיוכל לייצג את 360 הבוחרים האלה ואת הדעות שלהם. אז איך אפשר לצפות שאדם אחד יוכל לייצג אזור שלם?
אם כך, איך יכול להיות שהשיטה האזורית קיימת בבריטניה, ארה"ב ומדינות אחרות כבר מאות שנים, וזה לכאורה עובד?
עד העידן המודרני, רוב האנשים חיו באותו כפר או עיירה במשך כל חייהם וגם הילדים שלהם נשארו שם. אחרי כמה דורות של חיים משותפים מקבלים ישוב הומוגני ומגובש, שבו כולם מכירים את כולם וחושבים אותו דבר.
נציג, שנבחר מתוך תושבי ישוב כזה, באמת מייצג את כל התושבים המקומיים, כי הוא מכיר אותם, מכיר את הבעיות שלהם, וחושב כמוהם. הוא גם לא יעז לאכזב אותם, כי כל החיים שלו נמצאים באותו ישוב, הוא לא רוצה להפוך למנודה בבית שלו.
מעבר לזה, ללא כלי תקשורת מפותחים, אנשי התקופה ההיא בדרך כלל לא התעניינו במה שקורה מחוץ לישוב שלהם ולא ממש התעניינו בנושאים פוליטיים כלל-לאומיים. בנוסף, רובם היו עסוקים מדי בעבודה חקלאית מהבוקר עד הערב. ולבסוף, רק חלק קטן מאוכלוסייה בכלל קיבל זכות הצבעה (בדרך כלל רק גברים לבנים עשירים), אז עבודתו של הנציג הייתה יחסית פשוטה, לפעמים הוא היה צריך לייצג סדר גודל של אלף אנשים, שרובם גם לא ממש התעניינו בפוליטיקה. ופרט חשוב נוסף – הישובים דאז היו די מבודדים אחד מהשני, דבר שמנע שינויים שרירותיים של אזורי בחירה.
כל זה התחיל להשתנות עם תחילת המהפכה התעשייתית. מכניזציה של החקלאות השאירה את רוב העובדים ללא פרנסה והם נהרו למרכזי תעשייה מכל הכיוונים, ובכך יצרו ערים גדולות ומגוונות, שבהם אנשים מאמינים בדברים שונים ולא מכירים אחד את השני.
הודות להתפתחות הרפואה, אוכלוסייה ושטחים בנויים גדלו בקצב חסר תקדים, עד שעיירות שכנות התמזגו, דבר שהפך את גבולות האזורים לדמיוניים ולכן ניתנים למניפולציות חופשיות. במקביל, זכות ההצבעה התרחבה מאוד – עניים ומיעוטים אתניים קיבלו אותה במהלך המאה ה-19, כולל ביטול של עבדות, בעוד שנשים קיבלו את זכות ההצבעה במהלך המאה ה-20. במצב זה, נבחר אחד אמור לייצג הרבה יותר אנשים ממקודם.
התפתחות של כלי תחבורה (רכבת, רכב ממונע, ולבסוף מטוס) הגבירו את הניידות שמנעה הומוגניזציה. ולבסוף, התפתחות של כלי תקשורת (רדיו, טלוויזיה, ובסופו של דבר האינטרנט) גרמו לרוב האנשים להתעניין מאוד בעולם הגדול ובנושאים לאומיים ואף גלובליים.
הנציגים המודרניים מצאו את עצמם במצב שבו הם מייצגים עשרות, אם לא מאות אלפי אנשים, בעלי אינטרסים ודעות שונים ומגוונים מעבר לכל דמיון. נציג לא מכיר את המצביעים שלו (בעצם, אין לו מושג מי הצביע עבורו ולמה) והם לא באמת מכירים אותו, רובם מעולם לא פגשו ולא יפגשו אותו.
עם זאת, אפילו היום אפשר למצוא עיירות נידחות בארה"ב ובריטניה, בעלות אוכלוסייה אחידה, שבה כולם מכירים את כולם, ומתעניינים בעיקר בחדשות מקומיות. במקומות כאלה, נציגות אזורית עדיין יכולה לעבוד לא רע. אבל ככל שהמדינה יותר אורבנית עם אוכלוסייה יותר חדשה וניידת, הנציגות האזורית מאבדת את המשמעות.
מדינת ישראל היא מבין המדינות הכי אורבניות בעולם, ואולי יותר חשוב, אחוז גדול של אוכלוסייתה הם דור ראשון או שני בלבד במדינה, שלא לדבר על ניידות בתוך המדינה עצמה. לא רק זה, אלא שישראלים הם מבין העמים הכי פוליטיים בעולם, ועם זכות הצבעה רחבה ביותר, אפילו ביחס למדינות דמוקרטיות אחרות. בתנאים כאלה, הקשר בין מקום מגורים לבין אידאולוגיה פוליטית הוא חלש מאוד.
גם בארה"ב ובריטניה הקשר הזה חלש, למרות אוכלוסייה יותר וותיקה וקצת פחות אורבנית. כל מה שמחזיק את השיטה האזורית במדינות כאלה זה האינרציה – מסורת, הרגל ופחד מוצדק משינויים, הרי שהמערכת הפוליטית במדינות האלה לא מוכנה לבחירות יותר ייצוגיות, היא פשוט תתפרק וכולם מבינים את זה. כל זה לא עוזר לנו, כי אין לנו שום אינרציה או סנטימנט כלפי השיטה האזורית, שמעולם לא הייתה קיימת בישראל.
אפשר להתאים את השיטה האזורית לעידן המודרני, לאוכלוסייה ניידת ומעורבבת. כאמור, השיטה הזאת עובדת אם בכל אזור נמצאת אוכלוסייה הומוגנית, בעלת אותה אידאולוגיה ודעות פוליטיות. במצב כזה, נציג האזור אפילו לא חייב להכיר את התושבים ואת האינטרסים, העמדות והעקרונות שלהם – מספיק שהוא יפעל לפי האינטרסים, העמדות והעקרונות האישיים שלו, כי זה אותם דברים.
בהינתן ציבור מגוון ונייד מאוד, אזורי בחירה הומוגניים חייבים להיות וירטואליים, לא גיאוגרפיים, אין ברירה אחרת. אפשר לעשות את זה באופן הבא: יוצרים מערכת רישום "אזורים", כאשר לכל "אזור" יש מסמך עקרונות, שמתאר את האידאולוגיה והעמדות הפוליטיות שמקושרות לאותו אזור, וכל נציג של האזור מתחייב למסמך הזה. כל אזרח יכול להירשם לאזור שמתאים לו וגם לשנות את הרישום בכל עת. אם אזרח לא מוצא אזור שמתאים לו, אז הוא יכול ליצור אזור חדש לעצמו ולאחרים שבמקרה חושבים כמוהו.
לשיטה כזאת יש את התכונה המרכזית של אזורי הבחירה ההיסטוריים – הנציג באמת מייצג את תושבי האזור, כי הוא חושב כמוהם ורוצה את אותו דבר שהם רוצים. רק ש"התושבים" לא נמצאים פיזית באותו אזור, אבל זה לא אמור להפריע לאזרחים מודרניים שחלק גדול מחייהם עובר בעולם וירטואלי ממילא.
לאזורים וירטואליים יש גם יתרונות שאין לשיטה אזורית הקלאסית: אי-אפשר לעשות מניפולציות עם הגבולות, כי אין גבולות ואין שום מחסום למעבר בין אזורים, לא צריך לעבור דירה או לשנות מקום עבודה או שום דבר אחר, אף אחד אפילו לא חייב לדעת לאיזה "אזור" אני משתייך, הודות לחשאיות ההצבעה. יותר מזה, האזורים עצמם מוגדרים על ידי האזרחים ולא על ידי הממשל או איזו ועדה שמנותקת מהציבור. מה יכול להיות יותר דמוקרטי מזה?
אבל הנה שאלה מכשילה – מה ההבדל בין שיטה אזורית וירטואלית לבין השיטה היחסית-מפלגתית שאנחנו חיים איתה כעת? התשובה היא – אין שום הבדל מהותי. השיטה היחסית שלנו היא לא יותר מאשר חלוקה לקבוצות, קרי מפלגות, כאשר כל מפלגה יכולה לייצג קבוצה במובן מלא ואמיתי של המילה. במובן כזה, כל מפלגה היא "אזור", כאשר חבריה ובוחריה הם "תושבי האזור".
אני לא אומר ששיטת הבחירות שלנו היא מושלמות, אם רק בגלל כל הנזק שנגרם לה מ"רפורמות" למיניהן, שמטרתן – לפגוע בייצוגיות למען "יציבות פוליטית" (שלא התגשמה): אחוז החסימה, נוסחת בדר-עופר, הסכמי עודפים, פסילת רשימות מסיבות פוליטיות, ועוד. ולמרות הכל, אני טוען שיש לנו עדיין שיטת בחירות מבין הטובות בעולם מבחינת יכולת ייצוגיות הציבור, קלות הכניסה של מפלגות חדשות, פשטות ושקיפות, ומעל הכל – אמונה בנכונות תוצאות הבחירות, לפחות עד כה, שזה הדבר הכי חושב לכל שיטת בחירות.
המסקנה היא שהבעיות והמשברים הפוליטיים שלנו, כל מה שמקולקל בפוליטיקה שלנו, כולל חוסר ייצוג והניתוק בין הנציגים לבין הציבור, לא קשורים לשיטת הבחירות ולכן גם שום שינוי בשיטת הבחירות לא יתקן את הבעיות האלה. הבעיות מתחילות אחרי הבחירות, כאשר מנסים להרכיב ממשלה "קואליציונית", בתנאים שלא מאפשרים קואליציות.
אז מה באמת צריך לעשות כדי לפתור את המשברים ולתקן את הפוליטיקה? זה כבר סיפור נפרד.
אבל אם אנחנו באמת רוצים לתקן את הפוליטיקה, הדבר החשוב הראשון הוא לעזוב את שיטת הבחירות לנפשה ולא לקלקל את הדבר היחיד שעדיין עובד טוב.
Facebook Comments תגובות