כנס "יוצאים מהמשבר החוקתי" - מה הוצג ומה חסר

ההצעה אינה קובעת מה יהיה תוכן החוקה או ההסכמות, אלא מתווה את המנגנון וההליך להקמת גוף ייעודי שיגבש אותן:

• מבנה האסיפה המכוננת: תוקם אסיפה מיוחדת בת 100 חברים, אשר תייצג באופן רחב את כלל אזרחי ישראל:
  • שליש (33 חברים) ייבחרו על ידי הכנסת באופן יחסי לגודל הסיעות.
  • שני שליש (67 חברים) ייבחרו ישירות על ידי הציבור הרחב בבחירות כלליות ומיוחדות לאסיפה (עם הבטחת ייצוג מגוון).
• סמכויות ותיחום מול הכנסת:
  • במה היא תעסוק: האסיפה תהיה מוגבלת אך ורק להתוויית כללי ועקרונות היסוד של הדמוקרטיה הישראלית, כגון: יחסי הרשויות (מחוקקת, מבצעת ושופטת), שיטת הבחירות, מערכת האיזונים בין הפרט, הקהילות והשלטון, וזכויות וחובות האזרחים.
  • במה היא לא תעסוק: היא לא תתערב בעבודה השוטפת של הכנסת והממשלה – היא לא תחוקק חוקים רגילים, לא תנהל תקציבים ולא תבצע מינויים. שני הגופים (הכנסת והאסיפה) יפעלו במקביל ובאופן עצמאי.
• קבלת החלטות בדיוני עומק: האסיפה תעבור תהליך למידה משותף ותשאף להגיע לקונצנזוס רחב ככל הניתן. כדי למנוע מצב של "ניצחון דחוק" של צד אחד על האחר, נקבע כי החלטות ונוסחים יתקבלו אך ורק ברוב מיוחס גדול של לפחות שני שלישים (66%) מכלל חברי האסיפה.
• אישור הציבור (משאל עם): התהליך כולו ילווה בשיתוף ציבור שקוף. התוצרים הסופיים שיגובשו על ידי האסיפה המכוננת יועברו תחילה לעיון ולהערות של הכנסת והציבור, ולאחר מכן יובאו לאישור סופי של כלל אזרחי המדינה במשאל עם, לצד אשרור רשמי בכנסת.

• מי המציעים: המסמך גובש על ידי הצוות המשפטי-חוקתי של התנועה, הכולל את פרופ' רונן אברהם (אוניברסיטת תל אביב), ד"ר עו"ד איתן פינקלשטיין, ד"ר עו"ד רעות פינגר דסברג (יוזמת המאה) והדס להב (ראש מערך המדיניות ברבעון הרביעי). התוכנית עברה שינויים מהותיים בעקבות תהליך שיתוף ציבור חסר תקדים בישראל, שכלל התייעצות עם כ-100 מומחים מכל הקשת הפוליטית, עשרות מפגשים קהילתיים, 6 אסיפות עם והטמעה של מעל 4,000 הערות מ-2,000 אזרחים ואזרחיות.
• המוטיבציה: לפי המתווה, המאבק המרכזי שנגלה מעל פני השטח בין הממשלה לבית המשפט הוא רק סימפטום לבעיות עומק מבניות המפוררות את המשטר:

1. 1. היעדר כללי מסגרת יציבים ("כל דאלים גבר"): בחלוף 77 שנות עצמאות, אין לישראל חוקה או חוק יסוד: החקיקה שיגדיר כיצד מחוקקים ומשנים את כללי המשחק. הדבר מוביל למאבקי כוח כוחניים ולגרירת סוגיות פוליטיות לבג"ץ.
   2. מאבק מתמשך על זהות המדינה: מתח קבוע בין השאיפה למדינה "יהודית" לבין מדינה "דמוקרטית-ליברלית", שהתעצם עקב שינויים דמוגרפיים ומשפיע ישירות על היחס למערכת המשפט.
   3. חוסר אמון במוסדות הדמוקרטיים: ירידה מתמדת באמון הציבור במוסדות השלטון והמשפט, המושפעת גם מתופעות גלובליות של פופוליזם, הסתה וקיטוב ברשתות.
   4. ריכוז עוצמה והיעדר איזונים ובלמים: בישראל חסרים מנגנונים קלאסיים לביזור כוח (כגון שני בתי פרלמנט, בחירות אזוריות או חוקה נוקשה). מרבית הכוח מרוכז בידי שני גורמים בלבד – הממשלה ובית המשפט – ולשניהם יש פחות מגבלות מאשר במדינות מערביות אחרות.
   5. קיטוב פוליטי: חרמות פוליטיים, תגמול תקשורתי של חברי כנסת צעקניים ופופוליסטיים, והשפעת הרשתות שהביאו לבחירות חוזרות ונשנות ולשיתוק המערכת.

להלן סיכום מאמרים מבית פורום קהלת ("בחירת שופטים לבתי משפט חוקתיים – מחקר השוואתי" ו"מי עליון על מי – בית המשפט או חוקי-היסוד?"):