על פי הדעה הרווחת, אחת ממטרות החוקה היא לייצב את המערכת הפוליטית על ידי יצירת מחסום לשינוי חוקים למען אינטרסים פוליטיים צרים. הנחת יסוד פה היא, שברגע שהחוקה נכנסת לתוקף, היא מהווה בסיס איתן לחוקים "רגילים" ומרסנת את כל הרשויות והמוסדות, ולא נותנת להם לסטות מחזונם של מחברי החוקה. בפרט, לא ניתן לשנות את החוקה, אלא על ידי מנגנון קשיח שמוגדר בחוקה עצמה, אם בכלל. ההנחה הזאת היא מקרה פרטי של הנחה יותר כללית, הטוענת, שהחוקה היא התרופה לכל המחלות – כל מה שצריך לעשות, זה לכתוב חוקה טובה ונכונה, וזה יפתור את כל הבעיות הפוליטיות.
למרות האמונה באיתנות החוקה, ההיסטוריה מכירה הרבה מקרים של שינוי התנהלות המוסדות, הופעה והיעלמות של מוסדות, ואף החלפה מוחלטת של שיטת הממשל (לטובה או לרעה), אל אף החוקה ואפילו בסתירה מוחלטת לה. ניתן לעשות את זה בכמה דרכים, למשל: לעוות את משמעות ומטרות החוקה על ידי "פרשנות יצירתית", לקיים את לשון החוקה בניגוד לרוחה, ליצור רושם מטעה לקיום החוקה או פשוט להתעלם ממנה. לכל אחת מהדרכים יש דוגמאות רבות, בפרט ברוסיה תחת פוטין ובארה"ב תחת טראמפ, אבל במאמר הזה נבחן את הדרך הכי רדיקלית – ביטול או שינוי החוקה בדרך לא חוקתית, תוך הפיכה צבאית, מהפכה עממית, מלחמת אזרחים, או אפילו "מוות טבעי", כאשר החוקה פשוט מפסיקה לעבוד ומתפוררת, מבלי שמישהו רצה בכך. הדוגמה הקלאסית לסוג האחרון היא החוקה הראשונה של ארה"ב (1781-1789). מוות של חוקה מסיבה כזאת או אחרת היא תופעה יותר נפוצה ושכיחה ממה שאפשר לחשוב, ולא רק במדינות העולם השלישי.
ב-2009, תומס גינזבורג מאוניברסיטת שיקגו וזכרי אלקינס עם ג'יימס מלטון מאוניברסיטת אילינוי, פרסמו מחקר מקיף ביותר, שאסף וניתח את כל המקרים של החלפות חוקה בעולם, החל משנת 1789, כלומר מכינון החוקות בארה"ב וברפובליקה הצרפתית הראשונה, אשר נחשבים לתחילת העידן של הפוליטיקה המודרנית. תוצאות המחקר לא יעודדו את אלה שמהמרים על החוקה כתרופה לכל המחלות או אפילו כגורם מייצב:
בין 1789 ל-2009, זמן החיים הממוצע של חוקה בעולם הוא 17 שנים בלבד! גרוע מכך, המדד הזה הולך וקטן עם הזמן. בין 1789 ל-1919 זמן החיים הממוצע היה 21 שנים, ובמאה שנים הבאות הוא ירד ל-12 שנים בלבד והמשיך לרדת עוד גם אחרי מלחמת העולם השנייה! כצפוי, המדד הזה משתנה בין יבשת ליבשת, אבל לא באופן מהותי: אפריקה – 10 שנים, אמריקה לטינית – 12 שנים, אסיה – 19 שנים, ומערב אירופה ו\או מדינות OECD – 32 שנים. אומנם 32 זה הרבה יותר טוב מ-10, אבל זה עדיין הרבה פחות מתוחלת החיים של אדם אחד, שלא נדבר על אומה או מדינה.
נכון שאפשר למצוא דוגמאות לחוקות, ששרדו הרבה יותר מהממוצע, אבל מדובר במיעוט קטן, שרק הולך ומצטמצם. חוקת ארה"ב בת 250 שנה היא היוצא מן הכלל שרק מדגיש את הכלל – תופעה מיוחדת במינה, שלא ניתנת לשחזור מוצלח למרות ניסיונות רבים, אולי התוצאה של נסיבות מיוחדות מבחינה היסטורית, גיאוגרפית, כלכלית, דמוגרפית ועוד.
יחד עם זאת, המחקר גם מגלה שלושה מאפייני חוקה, אשר מנבאים תוחלת חיים יותר גבוהה:
לאור שלושת המאפיינים האלה, חוקת ארה"ב מתגלה כיצור עוד יותר מוזר וחריג. החוקה הזאת לא ממש עומדת באף אחד מהמאפיינים הנ"ל: כל שינוי בחוקה דורש תהליך ארוך וקשה ואישור בידי רוב של 75%, החוקה נכתבה על ידי קבוצה אליטיסטית קטנה של גברים לבנים עשירים (חלקם בעלי עבדים), והיא גם די מצומצמת ומעורפלת מבחינת כיסוי נושאים ותסריטים. כל זה צריך להדליק נורה אדומה אצל אלה שרואים בחוקת ארה"ב דוגמה לחיקוי. אכן, מדינות רבות ניסו לאמץ את חוקת ארה"ב, עם או בלי שיפורים, וברוב המקרים הניסוי נכשל. רוסיה היא אולי הדוגמה הכי מובהקת בעשורים האחרונים, אבל יש גם לא מעט דוגמאות באמריקה הלטינית ואפריקה.
לא אכנס לכל המסקנות האפשריות שניתן להסיק מהנתונים הנ"ל – כל מסקנה כזאת יכולה להיות נושא למאמר בפני עצמו. את המאמר הזה אסיים עם אחת הטענות החשובות של גינזבורג, אלקינס ומלטון (בניסוח שלי):
חוקה היא כלי קואורדינציה בין הגורמים (ישויות פוליטיות) שהשתתפו בכינונה. עצם קיום החוקה לא מבטיח את אכיפתה, כי אין לה כוח משלה ובדרך כלל גם אין גורם חיצוני עליון שמבטיח את קיום החוקה. חוקה מוצלחת ויציבה מחייבת אכיפה עצמית על ידי הגורמים שהשתתפו בכינונה וזה קורה רק אם כל הגורמים מקבלים מהחוקה יותר ממה שיקבלו מביטולה.
או, במילים אחרות, החוקה לא קובעת את השלטון – השלטון קובע את החוקה. אם אנחנו רוצים חוקה יציבה ומצליחה שתחזיק לאורך זמן, התובנה הזאת הינה חיונית.
המחקר המקורי:
https://www.law.uchicago.edu/news/lifespan-written-constitutions
ניתן לראות נתונים על אורך החיים של חוקות של מדינות שונות בקישורים האלה:
