משבר גיוס החרדים נתפס בדרך כלל כמאבק על שוויון בנטל: מצד אחד, הציבור המשרת, שמרגיש כי הוא נושא בנטל הביטחוני והכלכלי של המדינה; מצד שני, החברה החרדית, שרואה בלימוד התורה ערך יסודי בקיומו של העם היהודי ומבקשת להגן על עולם התורה ועל אורח חייה. אך מתחת למחלוקת על הגיוס מסתתר משבר עמוק יותר: משבר ביחסים שבין קבוצות שונות בחברה הישראלית ובינן לבין המדינה.
ההסדר שנולד ב־1948 כדי לאפשר את שיקומו של עולם התורה לאחר השואה היה מוגבל בהיקפו. במשך השנים הוא התרחב והפך להסדר קבוע ורחב היקף, בלי שנוצרה מעולם הסכמה ציבורית ברורה על מקומו של הציבור החרדי במדינה ועל מערכת החובות והזכויות החלה עליו. במשך עשרות שנים ניסתה המערכת הפוליטית להסדיר את הסוגיה באמצעות חקיקה, ועדות, מכסות, יעדי גיוס וסנקציות. פעם אחר פעם ההסדרים לא החזיקו מעמד, והוויכוח חזר אל נקודת המוצא.
גם בית המשפט לא הצליח לפתור את המשבר. הוא החזיר שוב ושוב את האחריות לכנסת, תוך הדגשת עיקרון השוויון והדרישה להסדרה בחקיקה. אולם הכנסת, שהייתה אמורה ליצור את ההסכמה שתעמוד בבסיס ההסדר, התקשתה לעשות זאת. במקביל מתעוררת שאלה עקרונית גם ביחס לאופן שבו מיושם עקרון השוויון: אם מדובר בחלוקה שוויונית של חובות האזרחות, מדוע הדיון המשפטי והציבורי מתמקד בעיקר בפטור החרדי, בעוד שהפטור ההיסטורי של החברה הערבית כמעט שאינו חלק מאותו דיון? השאלה אינה מחייבת בהכרח יחס זהה לקבוצות שונות, אך היא מחייבת להגדיר באופן ברור מהו עקרון השוויון ומהן חובותיו של אזרח במדינת ישראל.
הקושי אינו רק משפטי. חוק הגיוס הפך גם לחוק קואליציוני, ובכך נוצר מלכוד מבני. הפוליטיקאי החרדי נדרש להגן על ציבור הבוחרים שלו ועל עולם התורה; הפוליטיקאי החילוני או הדתי־לאומי נדרש להוכיח שהוא מקדם שוויון בנטל; ראש הממשלה נדרש לשמור על הקואליציה; שר הביטחון נדרש לתת מענה לצורכי הצבא; ובמקביל הכנסת נדרשת ליצור כלל יציב שיוכל לחול על החברה הישראלית גם בעוד עשר או עשרים שנה. כל אחד מהשחקנים פועל באופן רציונלי מנקודת המבט שלו, אך האינטרסים אינם מתכנסים בהכרח להסדר יציב.
כך נוצר משחק של כוח משני הצדדים. מצד אחד, יש מי שמבקשים להביא לשינוי באמצעות סמכות המדינה, אכיפה משפטית, צווי גיוס וסנקציות. מצד שני, הכוח הפוליטי של המפלגות החרדיות מאפשר לדחות הכרעות ולגלגל את הבעיה הלאה באמצעות עוד הסדר זמני. האחד מנסה לכפות את הפתרון מבחוץ, האחר מנסה לדחות אותו מבפנים. אבל בשני המקרים מדובר בעיקר בניסיון לנצח במאבק הכוחות, ולא בבניית ההסכמה שתאפשר לפתרון להחזיק לאורך זמן.
מאבקי הכוח מתעלמים מנקודה מהותית: אפשר אולי להכריח אדם להתייצב, אבל הרבה יותר קשה להכריח אותו להיות שותף. שירות משמעותי אינו מסתכם בהתייצבות פיזית. הוא דורש מידה של אמון, מחויבות, מוטיבציה ותחושת שייכות. אלה אינם דברים שאפשר ליצור באמצעות צו בלבד. לכן השאלה אינה רק כיצד להגדיל את מספר המתגייסים, אלא כיצד ליצור מערכת שבה הציבור החרדי יכול לראות את עצמו כחלק מהמדינה וכשותף באחריות לקיומה, בלי שיידרש לוותר על זהותו ועל עולם התורה.
לכן ברור שהפתרון אינו יכול להסתכם בעוד תיקון לחוק הגיוס. יש צורך לבחון מחדש את החוזה הישראלי: מה המדינה מבקשת מאזרחיה ומה היא מעניקה להם; מהן הזכויות והחובות של קבוצות שונות; כיצד משלבים אחריות משותפת עם שמירה על זהויות קהילתיות; וכיצד יוצרים שותפות בתחומי הביטחון, החינוך והכלכלה.
במסגרת זו יש לבחון גם את ההנחות הבסיסיות של מודל השירות הקיים. ייתכן שהשאלה אינה רק כיצד לחלק מחדש את חובת הגיוס, אלא האם חובת שירות אחידה לכולם היא הדרך הנכונה לארגן את תרומת האזרחים למדינה. אפשר לבחון מודלים שבהם הצבא מקבל את כוח האדם שהוא באמת זקוק לו, לצד מגוון מסלולי שירות ותרומה אחרים ותמריצים למי שבוחר לשרת את המדינה. זו כבר אינה שאלה של חוק גיוס בלבד, אלא שאלה חוקתית הנוגעת ליחסים שבין האזרח למדינה.
חוזה חברתי חדש אינו יכול להיכתב רק על ידי פוליטיקאים או להיקבע רק באמצעות פסיקות משפטיות. אם הבעיה היא היעדר הסכמה, לא ניתן לפתור אותה באמצעות עוד הכרעה של צד אחד על הצד האחר.
לכן נדרש להעביר את הדיון מזירת מאבקי הכוח לזירה של דמוקרטיה דליברטיבית: תהליך אזרחי שבו נציגים וקבוצות שונות בחברה הישראלית יוכלו ללמוד יחד את המציאות, להיחשף לעמדות ולצרכים של הצד האחר, לברר מהם הויתורים האפשריים ולנסח עקרונות מוסכמים לחיים משותפים. תהליך כזה אינו מחליף את הכנסת או את בית המשפט. הוא נועד ליצור את התשתית החברתית שעליה ניתן יהיה לבנות חקיקה יציבה ולגיטימית.
משבר הגיוס אינו רק שאלה של מי יתגייס. הוא הזדמנות לשאול איזה חוזה ישראלי יכול לאפשר לכל חלקי החברה להיות שותפים אמיתיים במדינה, תוך שמירה על הזהויות והערכים שהופכים אותם למי שהם.
"אחי, קיבלנו פקודה. נשארים פה כמעט חודש יותר ממה שתוכנן… המצב רוח בתחת. התחושה היא שלא רואים ולא סופרים אותנו. עבודות, עצמאים, משפחות שמפורקות… ואותה היד שהצביעה למשוך את השירות שלנו – היא היד שלא עובדת באמת בלגייס את מי שצריך."
— מתוך מונולוג של סמג"ד מילואים בעזה, כפי שפורסם ב X
"הסיבה היחידה שהסכמתי להתראיין היא הצורך שלי למנוע את המקרה הבא, את הבן שלי כבר לא אוכל להציל, אבל ילדים אחרים אולי"…. "בחור מחסידות אמשינוב שהולך לצבא נחשב לפורק עול, ממש חילוני. וכשדבר כזה נודע בקהילה כמו שלנו, אז מתחילים להתייחס אלינו כמשפחה סוג ב'. הבנים הקטנים יותר היו נזרקים מהתלמוד תורה ולבת שלי היו עושים בעיות בשידוכים."
— מתוך כתבה בפורום חדרי חרדים
נוצר כאן שבר עמוק בין שני עולמות, שכל אחד מהם מרגיש שהוא נושא בנטל ומקריב את היקר לו מכל. החילוני והדתי־לאומי שמחרפים את נפשם בשירות הצבאי מתקשים להבין כיצד בשעה שהם מסכנים את חייהם למען הכלל, אחרים אינם מוכנים לשאת בנטל. מנגד, החרדי אינו מרגיש שהוא יושב מן הצד: הוא מאמין שלימוד התורה הוא חלק מהמאמץ להגן על עם ישראל, מעין מלחמה רוחנית שמתקיימת לצד המלחמה הפיזית, ושגם בה הוא נושא באחריות לגורל העם. לכן הוא אינו חווה את הדרישה להתגייס רק כחובה אזרחית, אלא גם כדרישה לוותר על שליחות שהוא מאמין שהיא חיונית, וכחשש שמבקשים לכפות על ילדיו מסגרת ואורח חיים שעלולים להרחיק אותם מכל מה שקדוש ויקר להם. כך שני הצדדים מרגישים שהם נושאים בנטל שהאחר אינו רואה, וכל אחד מתקשה להבין כיצד האחר יכול שלא לראות את הקרבתו.
כדי להבין כיצד הגענו לשבר הזה, צריך לחזור להתחלה ולבחון איך הסדר שנועד להציל את עולם התורה הפך לאחת המחלוקות הקשות בחברה הישראלית.
כדי להבין את משבר הגיוס של היום, צריך לחזור לרגע שבו נולד ההסדר. בשנת 1948, עם הקמת המדינה, החליט ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון שלא לגייס לצה"ל תלמידי ישיבה ש"תורתם אומנותם". באותה תקופה דובר בכ־400 תלמידים בלבד. ההחלטה התקבלה על רקע מצבו הקשה של עולם התורה לאחר השואה, מתוך רצון לאפשר את שיקומו של עולם שכמעט ונחרב. במשך עשרות שנים נשמר ההסדר בממדים מוגבלים: מספר המצטרפים היה נתון למכסה, וב־1975 עמדה המכסה השנתית של דחויי השירות החדשים על עד 800 תלמידים.
נקודת המפנה הגיעה ב־1977, עם ההסכם הקואליציוני של ממשלת בגין עם המפלגות הדתיות. ההגבלות על מספר הישיבות ועל מספר התלמידים שיכלו להיכלל בהסדר הוסרו, וגם בעלי תשובה ובוגרי ישיבות תיכוניות ומקצועיות יכלו להצטרף אליו. לימים קבעה ועדת טל כי ההסכם הקואליציוני של ממשלת בגין היה הגורם העיקרי להתרחבות היקף המצטרפים להסדר.
מכאן השתנה הסיפור כולו. מהסדר שנועד לאפשר לקבוצה קטנה של תלמידי חכמים להמשיך ללמוד תורה, נוצר הסדר שהקיף עם השנים עשרות אלפי גברים. מספר תלמידי הישיבות שנכללו בהסדר גדל מכ־8,260 בשנת 1977 לכ־16,000 ב־1985, לכ־24,100 ב־1994 ולמעל 30 אלף בסוף שנות התשעים. ההתרחבות הזו לא הייתה רק שינוי במספר המתגייסים. היא תרמה להתבססותו של מסלול חיים חרדי שבו לימוד התורה ממשיך אל תוך שנות הבגרות, בעוד הכניסה לשירות הצבאי ולשוק העבודה נדחית. בכך הפך נושא הגיוס בהדרגה גם לסוגיה חברתית וכלכלית רחבה יותר, הנוגעת למבנה התעסוקה וההשתלבות של גברים חרדים בחברה הישראלית.
במשך השנים נעשו ניסיונות להתמודד עם התרחבות ההסדר. בג"ץ רסלר ב־1986 אמנם דחה עתירה נגד סמכות שר הביטחון לדחות את שירותם של תלמידי הישיבות, אך כבר אז העיר בית המשפט כי יש חשיבות למספרם של בחורי הישיבה שגיוסם נדחה. ועדות שונות ניסו לבחון את ההסדר ואת דרכי הפיקוח עליו, אך המלצות להגבלת מספר המשתתפים לא יושמו.
ואז, ב־1998, הגיע בג"ץ רובינשטיין. בית המשפט קבע שהיקפו של ההסדר כבר אינו מאפשר לראות בו החלטה מנהלית של שר הביטחון, וכי הסדר בהיקף כזה חייב להיקבע בחקיקה ראשית של הכנסת. בכך החל עידן חדש: האחריות להסדרת הסוגיה עברה אל הכנסת, אבל יחד איתה נוצר גם מנגנון של פיקוח שיפוטי הולך וגובר. בעקבות פסק הדין הוקמה ועדת טל, והדיון עבר מהשאלה האם אפשר להמשיך את ההסדר לשאלה איך צריך להסדיר אותו בחוק.
בשנת 2002 נחקק "חוק טל", שניסה ליצור פשרה: דחיית שירות לתלמידי הישיבות, לצד "שנת הכרעה" שבמהלכה יוכל צעיר חרדי לצאת לעבודה או להכשרה מקצועית, ולאחריה לבחור בין חזרה ללימודים לבין שירות צבאי או אזרחי. אלא שהחוק לא הצליח לשים סוף למחלוקת. ב־2006 אישר בג"ץ את החוק ברוב דעות, אך קבע כי ההסדר נמצא ב"תקופת מבחן". ב־2012 קבע בג"ץ כי החוק אינו חוקתי, בין היתר משום שלא הצליח להגשים באופן אפקטיבי את מטרתו.
מכאן מתחיל להיראות דפוס שחוזר על עצמו שוב ושוב: הכנסת מחוקקת, בג"ץ בוחן ומבטל או מגביל, הכנסת מנסה לתקן, הממשלה מבקשת תקופות הסתגלות וארכות, ושוב מגיעה עתירה. ועדת פלסנר, שהוקמה ב־2012, הציעה מתווה רחב שכלל שירות צבאי או אזרחי לצד מספר מוגבל של "מתמידים", ואף סנקציות אישיות למי שלא ישתלב באחד המסלולים. אך הוועדה לא השלימה את עבודתה במתכונת המקורית לאחר שנציגים (חרדים) פרשו, וראש הממשלה הודיע על ביטולה.
ב־2014 נחקק תיקון נוסף שקבע יעדי גיוס ותקופת הסתגלות, ואף כלל מנגנון סנקציות. שנה לאחר מכן שונתה החקיקה שוב בגלל חילופי ממשלה והסכם קואליציוני חדש. תקופת ההסתגלות הוארכה והסנקציות הפליליות בוטלו, מתוך ניסיון לקדם את היעדים באמצעים וולונטריים יותר. ב־2017 פסל בג"ץ גם את ההסדר הזה. לאחר מכן הגיעו שנים של ארכות, בחירות חוזרות וחוסר יכולת של הכנסת להגיע להסכמה על חוק חדש.
מלחמת חרבות ברזל הפכה את המחלוקת ממשבר משפטי ופוליטי למשבר מוחשי הרבה יותר. ביוני 2024 קבע בג"ץ פה אחד כי בהיעדר חוק המסדיר פטור או דחיית שירות, אין למדינה סמכות להורות על הימנעות גורפת מגיוס תלמידי הישיבות, וכי חוק שירות ביטחון חל עליהם כמו על יתר המיועדים לשירות. זמן קצר לאחר מכן החל צה"ל להוציא צווי גיוס לחרדים, והעימות סביבם החריף.
יותר משבעים שנה אחרי החלטתו הראשונה של בן־גוריון, מצא את עצמו הוויכוח בנקודה שבה כמעט הכול התהפך: הסדר שנולד כפתרון מצומצם להצלת עולם התורה הפך להסדר רחב היקף; ההסדר עבר מהחלטת שר הביטחון לחקיקה ראשית; ומאז פסק הדין הראשון של בג"ץ בנושא הסמכות ב־1998 מתנהל מעין משחק פינג־פונג מתמשך בין הכנסת לבית המשפט.
המחלוקת כבר הפסיקה להיות שאלה של חוק, והפכה לשאלה של חברה: איך יוצרים הסדר שייתן מענה לצורכי הביטחון והשוויון, ובו בזמן יוכל להתקבל על ציבור חרדי שרואה בלימוד התורה ערך קיומי?
כדי להבין מדוע סוגיית הגיוס הפכה לנפיצה כל כך, צריך להסתכל מעבר לשאלת השירות עצמו. החברה החרדית של היום לא נולדה מתוך החלטה אחת שלא להתגייס. היא התפתחה במשך יותר ממאה שנה, מתוך ניסיון לשמר עולם יהודי שחש עצמו מאוים על ידי השינויים הגדולים שהביאה המודרנה.
ההתבדלות החרדית צמחה במידה רבה כתגובה לתהליכי ההשכלה, החילון והאמנציפציה באירופה. בעיני רבים ממנהיגי היהדות החרדית, לא מדובר היה רק בעוד שינוי תרבותי. הם ראו מול עיניהם יהודים שנפתחו לתרבות הסובבת, אימצו בהדרגה את ערכיה, ולעיתים התרחקו מן התורה, המצוות והקהילה. מתוך החוויה הזאת התפתחה תפיסה שלפיה הדרך לשמור על היהדות אינה רק לחזק את הפרט מבפנים, אלא גם ליצור סביבה שתגן עליו מבחוץ.
השואה הפכה את התחושה הזאת לטראומה היסטורית. עולם התורה האירופי כמעט ונחרב, והמשימה של שיקום התורה וקיום החברה החרדית קיבלה משמעות של הצלת הגחלת. נבנו מערכות חינוך נפרדות, מוסדות קהילה, מערכות כשרות ועולם תקשורת עצמאי, ובמקביל התבססה בהדרגה "חברת הלומדים", שבה לימוד התורה במשרה מלאה נעשה לא רק אפשרות של יחידים אלא אידיאל חברתי מרכזי.
כלומר, החברה החרדית לא פשוט "נסגרה". היא בנתה בהדרגה מערכת חיים שלמה שנועדה לאפשר ליהודי חרדי לחיות בעולם ישראלי מודרני בלי להיות נטמע בו. המעבר מהגולה למדינה לא יצר מיד מעבר מקהילה יהודית שחיה לצד השלטון – לאזרחים הרואים עצמם שותפים מלאים בפרויקט המדינתי. במידה רבה נוצרה מציאות ביניים: מדינה יהודית שהחרדים חיים בתוכה, נהנים מהגנתה וממשאביה ומשתתפים בפוליטיקה שלה, אך שומרים על מידה גבוהה של אוטונומיה קהילתית, כאשר הסאב-טקסט הוא: קודם כול הקהילה שלי והישרדותה הרוחנית. אמנם חלקים גדולים מהציבור החרדי כבר רואים במדינת ישראל מסגרת קבועה ומשמעותית לחייהם, ובוודאי אינם חיים כאילו הם נמצאים בגולה. מצד שני, תחושת השותפות במדינה כפרויקט משותף לכל אזרחיה אינה בהכרח נקודת המוצא ההיסטורית של החברה החרדית.
מכאן אפשר להבין אחרת את היחס החרדי למדינה ולשירות הצבאי. מבחוץ קל לראות בלימודים בישיבה הימנעות ממפגש עם החברה הישראלית. מבפנים היא יכולה להיתפס דווקא כאמצעי הגנה על דבר יקר מאוד.
עבור החרדי, התורה איננה תחום ידע והישיבה איננה רק מוסד לימודי. הן חלק ממערכת שנועדה לעצב את האדם, את סדרי העדיפויות שלו ואת היחסים שלו עם העולם. לכן, "תורתו אומנותו" קיבלה משמעות רחבה בהרבה מפטור משירות צבאי. היא נעשתה זהות חיים.
מנקודת המבט הזאת, צה"ל הוא מוסד ישראלי מרכזי שמפגיש את הצעיר החרדי עם העולם שממנו הקהילה מנסה להגן עליו. הוא יוצא מהישיבה ונכנס למסגרת שבה יש סמכות שאינה רבנית, אנשים שאינם חרדים, נורמות שאינן חרדיות ומפגש יומיומי עם החברה הכללית.
ולכן מבחינת חרדי אדוק, השאלה אינה בהכרח: "כמה חודשים הוא ייתן למדינה?", אלא גם "מי יהיה הבן שלי כשהוא יחזור?"
כאן אנחנו מגיעים אולי לשורש העמוק ביותר של המחלוקת.
החרדי והחילוני אינם רק מתווכחים על הדרך שבה נכון לשרת את המדינה. במידה רבה הם מתווכחים על השאלה מהו אדם ראוי ומהי חברה ראויה.
בסקר רחב של Pew שנערך בישראל, 70% מהחרדים אמרו שהיותם יהודים הוא בראש ובראשונה עניין של דת, בעוד 83% מהחילונים הגדירו את היהדות בעיקר דרך מוצא ותרבות. 91% מהחרדים אמרו שהם רואים את עצמם קודם כול יהודים ורק אחר כך ישראלים, בעוד שבקרב החילונים התמונה הייתה הפוכה.
לכן קל להבין כיצד כל צד עלול לראות את עצמו לא רק כמי שבחר בדרך אחרת, אלא כמי שמבין משהו מהותי שהצד השני מפספס. מנקודת המבט החרדית, החילוניות היא מצב של התרחקות מן המקור שמעניק לחיים את משמעותם, והציבור החרדי רואה את עצמו כמי ששומר על התורה ועל הרציפות היהודית. החרדיות מזהה את עצמה עם הרוח, ריסון היצרים וכבוד למבוגרים, בעוד שאת החילוניות הם מזהים עם גוף, סיפוק היצרים והערצת הצעיר.
נקודת המבט החילונית רואה את החרדי כאדם שלא מימש את האוטונומיה שלו, שהקהילה מכתיבה לו כיצד לחיות, עם מי להתחתן, מה ללמוד ומה לחשוב, ושאורח החיים שלו מטיל על אחרים עלויות שהוא עצמו אינו נושא בהן. זו לא רק בחירה לחיות אחרת, זו הפרה של עיקרון אזרחי של שותפות ושוויון.
הפער הזה ניכר גם בשאלת החירות. רוב גדול מהחרדים שנשאלו בסקר Pew סברו שבמקרה של התנגשות בין ההלכה לעקרונות דמוקרטיים יש להעדיף את ההלכה; בקרב החילונים נמצא רוב גדול בכיוון ההפוך. גם בשאלה האם המדינה צריכה לקדם ערכים ואמונות דתיים נמצאו פערים גדולים מאוד.
חשוב להכיר בנקודה הזו בלי להפוך אותה להאשמה של צד זה או אחר: שני הצדדים מתקשים לעיתים לראות באדם שמולם אדם שבחר בטוב אחר. כל צד עלול להאמין שהדרך שלו אינה רק נכונה עבורו, אלא נכונה יותר באופן כללי, ולכן גם לנסות להשפיע על האחר להשתנות.
מכאן אפשר להבין גם את המחלוקת סביב הגיוס. בעיני חלק מהציבור הישראלי, השירות הצבאי הוא לא רק חובה. הוא יכול להיות גם שער להשתלבות: מקום שבו צעיר חרדי פוגש ישראלים אחרים, רוכש כישורים, נכנס לשוק העבודה ומרחיב את עולמו. אבל בדיוק אותו תהליך יכול להיראות מנקודת המבט החרדית כאיום: ניסיון להוציא את הצעיר מהעולם שהוריו והרבנים שלו בנו עבורו ולהכניס אותו לתוך עולם ערכים אחר.
סוגיית הגיוס הפכה לאחד הסמלים החזקים ביותר של השסע הישראלי. עבור מי שמשרת, היא מסמלת שוויון בנטל; עבור הציבור החרדי, היא הפכה לסמל של ההגנה על אורח החיים ועל האוטונומיה של הקהילה.
דווקא משום כך, קשה להפוך אותה לדיון ענייני בלבד. כשהסוגיה נעשית סמל לזהות הקבוצתית, כל ויתור עלול להיתפס ככניעה וכל ניסיון לפשרה עלול להפוך לכלי פוליטי. מכאן נולד גם המלכוד שיידון בהמשך: מערכת פוליטית שמנסה לפתור מחלוקת חברתית עמוקה באמצעות מאבקי כוח.
יש שאלה אחת שכמעט ואינה נשאלת בתוך הוויכוח על גיוס החרדים: עד כמה צה"ל עצמו מוכן להשתנות כדי שהצעיר החרדי יוכל לשרת בו?
במשך שנים נתפס צה"ל לא רק כצבא שתפקידו להגן על המדינה, אלא גם כאחד המוסדות המרכזיים שבאמצעותם נבנתה החברה הישראלית. הוא היה "כור היתוך": מקום שבו צעירים מרקעים שונים נפגשים, עוברים חוויות משותפות ומאמצים במידה מסוימת שפה, ערכים ונורמות משותפים. התפיסה הזאת יוצרת קושי כאשר מבקשים לצרף אליה אוכלוסייה שבדיוק את תהליך ההתמזגות הזה היא מבקשת למנוע.
אם רוצים לאפשר שירות חרדי בהיקף משמעותי, אי אפשר להסתפק באמירה "שיתגייסו כמו כולם". צריך לשאול האם אפשר ליצור שירות צבאי שבו הצעיר החרדי יכול לתרום תרומה משמעותית לביטחון, ובמקביל להמשיך להיות חרדי.
הניסיון לעשות זאת אינו חדש. לאורך השנים נבנו מסלולים ייעודיים לשירות חרדי, שנועדו לאפשר שירות משמעותי תוך שמירה על מאפיינים מרכזיים של אורח החיים החרדי.
אבל כאן מגיעה השאלה הקשה יותר: מה הגבול של ההתאמות?
אם המטרה היא רק להקל על החרדי את הכניסה לצבא, אפשר ליצור עבורו תנאים מיוחדים. אבל אם המטרה היא לשלב אותו בתוך צבא שהוא גם "כור היתוך", הרי שהצבא מציב בפניו למעשה דרישה עמוקה יותר: לא רק לתרום לביטחון, אלא גם להיפגש עם החברה הישראלית ולהשתנות בתוכה.
וזה מחזיר אותנו לשאלת הייעוד של הצבא. תפקידו הראשוני הוא להגן על מדינת ישראל. כד כמה עליו להיות גם כלי לעיצוב החברה הישראלית?
השאלה הזאת אינה תיאורטית. היא עולה למשל בדיונים על שילוב נשים, על תפקידים שבהם משרתים גברים ונשים יחד ועל האפשרות ליצור מסגרות שבהן חרדים יוכלו לשרת בלי להיחשף למצבים שהם רואים בהם בעיה דתית. סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מ־2025 מצא שהוויכוח הציבורי סביב שילוב חרדים בצה"ל כבר כולל במפורש את השאלה האם ראוי להגביל שירות נשים בתפקידים מסוימים כדי לאפשר את שילוב החרדים. הסקר עצמו אינו מכריע בשאלה הזאת, אבל הוא ממחיש עד כמה גיוס החרדים מחייב את הצבא להתמודד עם השאלה איזה מחיר הוא מוכן לשלם כדי להתאים את עצמו אליהם.
מצד שני, גם לצבא ולחברה הכללית יש גבולות לגיטימיים להתאמות שהם יכולים לעשות. צבא הוא מערכת אחת, והוא אינו יכול להפוך לאוסף של מסגרות נפרדות שכל אחת מהן מגדירה מחדש את כללי השירות. הוא צריך להבטיח יכולת מבצעית, משמעת, לכידות ותפקוד משותף.
לכן השאלה האמיתית אינה אם הצבא צריך "להיכנע" לדרישות החרדים, וגם לא אם החרדים צריכים "להיכנע" לנורמות של הצבא. השאלה היא מהי נקודת האיזון בין צורכי הביטחון לבין הזכות של אדם לשמור על אורח חייו.
במובן הזה, שירות חרדי מוצלח אינו חייב להיות ניצחון של צד אחד על האחר. הוא יכול להיות דווקא ניסוי ראשון במשהו חדש: לא כור היתוך שממיס את ההבדלים, ולא הסתגרות שמונעת כל מפגש, אלא מסגרת משותפת שמאפשרת לאנשים שונים לתרום יחד בלי לדרוש מהם להפוך לאותו אדם.
ההיסטוריה שראינו בפרק הקודם חושפת דפוס קבוע: הכנסת מחוקקת, בית המשפט מתערב, ההסדר משתנה או פוקע, והמערכת חוזרת שוב אל אותה נקודה. השאלה כעת היא מדוע קשה כל כך לייצר הסדר יציב?
הבעיה, אם כן, אינה רק שלא מצאו עדיין את הנוסחה הנכונה. ייתכן שהמערכת הפוליטית מנסה לפתור בעיה עמוקה בהרבה באמצעות כלי שאינו מתאים לה: פשרה פוליטית בין אינטרסים סותרים.
פשרה היא כלי חיוני בדמוקרטיה. אבל יש הבדל בין פשרה פוליטית לבין הסכמה חברתית. פשרה יכולה לאפשר לממשלה להעביר חוק. היא אינה מבטיחה שהחוק יזכה ללגיטימציה רחבה, ושגם מי שמתנגד לו היום יהיה מוכן לחיות איתו מחר.
זו בדיוק הבעיה בחוק הגיוס. הוא אינו מסדיר רק עניין טכני של כוח אדם לצבא. הוא קובע מה המדינה רשאית לדרוש מאזרחיה, מהו היחס בין זכויות הפרט לבין חובותיו, מהו מרחב האוטונומיה של קהילה דתית, ומה נחשב חלוקה הוגנת של הנטל. זהו למעשה חוק שנוגע בליבה של האמנה החברתית.
בית המשפט החזיר שוב ושוב את האחריות למחוקק, אך הכנסת לא הצליחה לייצר את ההסכמה שעליה אמור ההסדר להתבסס.
כאן מתגלה קושי נוסף בעקרון השוויון עצמו. השיח המשפטי סביב "השוויון בנטל" התמקד לאורך השנים בעיקר ביחסים שבין הציבור החרדי לבין הציבור היהודי שאינו חרדי. ומתעלם מהפטור הגורף שנהוג ביחס לאוכלוסייה הערבית.
זו שאלה שקשה להתעלם ממנה. אם עקרון השוויון הוא הבסיס לדרישה לשנות את הסדר הגיוס החרדי, מהי בדיוק קבוצת ההשוואה? האם מדובר בשוויון בין כל אזרחי המדינה? בין כל מי שחייבים על פי חוק בשירות? בין קבוצות יהודיות בלבד? ואם יש הצדקות להבחנות בין קבוצות שונות, מה הן, ומי קובע אותן?
אין צורך לקבוע מראש שהתשובה חייבת להיות זהה לכל הקבוצות. החברה הערבית והחברה החרדית שונות זו מזו בהיסטוריה שלהן ובנסיבות שהובילו להסדרי השירות השונים. אבל דווקא משום כך, השאלה החוקתית היא מהו העיקרון שמאפשר למדינה להבחין בין קבוצות שונות בחלוקת החובות, ומדוע הוא חל כפי שהוא חל.
בלי תשובה כזאת, השיח על "שוויון בנטל" עלול להצטמצם למאבק פוליטי בין קבוצות, במקום להפוך לדיון חוקתי על חובותיהם של כלל האזרחים.
הכנסת אינה יכולה לפתור את הבעיה משום שהיא נמצאת במלכוד פוליטי.
חוק הגיוס נדרש לענות בעת ובעונה אחת על שורה של דרישות, שכל אחת מהן לגיטימית מנקודת המבט של מי שמחזיק בה.
פוליטיקאי חרדי צריך להגן על הציבור שבחר בו ועל עולם התורה שהוא רואה כחיוני להמשך קיומה של החברה החרדית. פוליטיקאי חילוני או דתי־לאומי צריך להראות לבוחריו שהוא פועל לחלוקה הוגנת של חובות השירות. ראש הממשלה צריך לשמור על הקואליציה. שר הביטחון צריך לתת מענה לצורכי הצבא. בית המשפט דורש שההסדר יעמוד בעקרונות חוקתיים. ובמקביל, הכנסת אמורה לנסח כלל יציב, שלא יהיה תלוי בזהות הממשלה שתכהן בעוד שנתיים, עשר שנים או עשרים שנה.
הבעיה היא שלא מדובר רק בריבוי דרישות. חלק מהדרישות האלה מתנגשות זו בזו.
נוצר מצב שבו חוק הגיוס הוא בעת ובעונה אחת חוק ביטחוני, חוק חברתי, חוק חוקתי וחוק קואליציוני. זה שילוב קטלני ליציבותו של ההסדר.
ברגע שהישרדות הממשלה תלויה בתוצאה, כל ויתור הופך להיות שאלה קואליציונית. כל שינוי עלול לפרק את הממשלה. כל סנקציה עלולה להפוך למשבר פוליטי. וכל דחייה יכולה להיראות עדיפה בטווח הקצר על הכרעה שתוביל מיד לעימות.
מכאן מגיעה המחלוקת העמוקה ביותר על הדרך לפתור את המשבר.
מצד אחד, קיימת תפיסה שלפיה אחרי עשרות שנים של הסדרי פטור, אין עוד מקום לחכות להסכמה. אם החוק קובע חובת שירות, המדינה צריכה להפעיל את סמכותה. צווי גיוס, סנקציות, שלילת הטבות ואכיפה משפטית הם מבחינה זו לא ניסיון "לכפות השקפת עולם", אלא הדרך שבה מדינה מקיימת את החוק.
מצד שני, אפשר אולי להכריח אדם להתייצב. הרבה יותר קשה להכריח אותו להיות שותף. שירות משמעותי דורש יותר מהתייצבות. הוא דורש מידה של מוטיבציה, אמון, מחויבות ותחושת שייכות. אלה אינם דברים שהמדינה יכולה ליצור באמצעות צו. להפך, הפעלת כוח גורמת הרבה פעמים להגברת ההתנגדות והניכור ומשיגה את התוצאה ההפוכה.
ההיסטוריה של הגיוס החרדי ממחישה עד כמה המציאות מורכבת. לפי נתוני צה"ל שהובאו במסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מספר המתגייסים החרדים המדווחים עלה מ־898 בשנת 2010 ל־3,011 בשנת 2017. לאחר מכן חלה ירידה משמעותית, ל־1,788 בשנת 2018 ול־1,222 בשנת 2019.
הנתונים האלה כשלעצמם אינם מוכיחים שהחרפת העימות היא שגרמה לירידה. היו בתקופה הזאת שינויים רבים במדיניות, בחקיקה ובאופן מדידת הגיוס, ואף קיימים פערים בין מקורות שונים בנתוני הגיוס. אבל הם כן מעלים שאלה חשובה: האם הפעלת כוח הולכת וגוברת היא בהכרח הדרך הטובה ביותר להגדיל לאורך זמן את ההשתתפות של הציבור החרדי?
ציות אפשר לדרוש. השתתפות צריך לבנות.
וזה בדיוק מה שחסר במשחק הזה: הסכמה על כללי המשחק. אי אפשר לחוקק אמון או תחושת שייכות. חוק יכול לקבוע מה אדם חייב לעשות, אבל לא מה הוא מרגיש כלפי המדינה בזמן שהוא עושה זאת.
השאלה אינה רק מי צודק, אלא למי יש תמריץ לפתור את הבעיה?
האופוזיציה המבקשת לכפות שינוי מבחוץ באמצעות חקיקה ואכיפה: האם היא באמת מעוניינת להגיע לפתרון או שמטרתה לערער את הקואליציה?
והקואליציה המנסה לדחות את ההכרעה, לרכך אותה או להחליף אותה בעוד הסדר זמני: גם היא אינה באמת מעוניינת להגיע לפתרון ורק מגלגלת את הבעיה הלאה.
שניהם פועלים בתוך אותו משחק כוח. העניין הוא שבתוך המשחק אי אפשר להגיע להסכמה על כללי המשחק עצמם.
אולי לכן הגענו שוב ושוב לאותה נקודה. לא מפני שאין פתרונות אפשריים, אלא מפני שכל פתרון שנולד בתוך מאבק הכוחות נבחן קודם כול לפי השאלה מי מרוויח ממנו ומי מפסיד.
ואולי הגיע הזמן לשאול שאלה אחרת.
לא איך מכריחים את החרדים להתגייס, ולא איך מאפשרים לחרדים להמשיך לא להתגייס.
אלא איזה הסדר של חובות, זכויות ותרומה למדינה יכול לאפשר לאנשים שונים מאוד זה מזה להרגיש שהם חלק מאותה חברה.
כי ברגע שהשאלה הופכת משאלה של "גיוס חרדים" לשאלה של האמנה החברתית בין האזרח למדינה, נפתח מרחב אפשרויות רחב הרבה יותר.
הוויכוח הציבורי מציג את המשבר כוויכוח על גיוס חרדים: כמה יתגייסו, מי יקבל פטור, אילו סנקציות יופעלו, מה יחליט בג"ץ ומה תעשה הממשלה. אבל מאחורי כל השאלות האלה מסתתרת שאלה רחבה הרבה יותר: איך חברה כל כך מגוונת כמו החברה הישראלית יכולה לחיות יחד במדינה אחת, כאשר לקבוצות השונות יש תפיסות שונות כל כך של זהות, של חובות ושל טוב משותף?
מדינה אינה יכולה להתקיים כאוסף של קהילות שכל אחת מנהלת את חייה לעצמה. מדינה זקוקה לאחריות משותפת. היא זקוקה לביטחון, לכלכלה מתפקדת, למערכת חינוך שמכינה את הדור הבא, למוסדות ציבוריים ולתחושת שייכות ואחריות של אזרחיה.
לכן השאלה אינה איך לגרום לציבור החרדי לוותר על זהותו כדי להשתלב במדינה, וגם לא איך לאפשר לו לחיות במדינה בלי להיות מחויב למשימותיה.
השאלה היא איך בונים מדינה שבה אפשר להיות חרדי ולהיות שותף מלא בה.
חוזה ישראלי חדש חייב להיות חוזה של כלל החברה. גם החברה הערבית, גם הציבור החילוני והדתי־לאומי, נשים וגברים, משרתים ולא־משרתים, צעירים ומבוגרים.
השאלה אינה רק מי מתגייס לצבא. השאלה היא מהי חובת ההשתתפות של אזרח במדינה ומה נחשב לתרומה לחברה.
מכאן נובעת גם שאלה רחבה יותר: האם שירות צבאי הוא הדרך היחידה או המרכזית שבה אזרח יכול למלא את חובתו למדינה? ייתכן שבנדרש מגוון דרכי תרומה, ביטחוניות, אזרחיות, כלכליות וחברתיות, לצד בחינה מחודשת של היחס בין השירות לבין הזכויות וההזדמנויות הנלוות אליו.
אלה השאלות שצריכות להיכנס אל תוך החוזה החדש.
חוזה חברתי אמיתי צריך להיבנות בתהליך שבו אנשים בעלי תפיסות שונות פוגשים אלה את אלה, מקשיבים לא רק לטיעונים אלא גם לפחדים, לצרכים ולערכים שמאחוריהם, ומנסים לברר מהו המכנה המשותף שאפשר לחיות איתו.
זהו למעשה המעבר ממשחק של הכרעה למשחק של דליברציה.
בדמוקרטיה ייצוגית אנחנו רגילים לכך שמחלוקות מוכרעות באמצעות הצבעה. יש רוב ויש מיעוט, והממשלה הנבחרת מקבלת את הסמכות למשול. אבל שאלות חוקתיות וחברתיות עמוקות אינן יכולות לקבל מענה באמצעות השאלה מי הצליח לגייס 61 חברי כנסת.
כאשר מדובר בשאלה כיצד קבוצות שונות יחיו זו לצד זו במשך דורות, אנחנו צריכים מרחב אחר: מרחב שבו אזרחים אינם מגיעים כדי להביס את הצד השני, אלא כדי להבין מה יאפשר לו לחיות בתוך ההסדר המשותף.
זהו הרעיון שמאחורי הדמוקרטיה הדליברטיבית: לא להחליף את הבחירות או את הכנסת, אלא להוסיף לדמוקרטיה תהליך שבו אזרחים שונים יכולים ללמוד את הסוגיה, לשמוע מומחים ובעלי עניין, להתמודד עם עמדות מנוגדות ולגבש יחד המלצות והסכמות.
יש בישראל כבר יוזמות שהולכות בכיוון הזה. תנועת "הרבעון הרביעי", למשל, מנסה להרחיב את השיח הפוליטי מעבר למאבקי זהות ולבנות שיח על הסכמות ואחריות משותפת. במסגרת זו גובש גם מסמך "החוזה הישראלי", העוסק בביטחון, בכלכלה, בזהות היהודית ובעתיד המדינה.
המסמך שלהם אינו בהכרח החוזה שאנחנו מציעים כאן, אבל עצם הכיוון מדגים אפשרות אחרת: במקום לשאול רק כיצד לפתור את בעיית הגיוס החרדי, לשאול מה כל אזרח וקבוצה נותנים למדינה ומה המדינה נותנת להם.
זו שיחה אחרת לגמרי.
ברגע שאנחנו יושבים סביב שולחן כדי לפתור את חוק הגיוס, כל צד מגיע עם עמדות מוכנות. אם אנחנו יושבים כדי לשאול איזה חוזה ישראלי יאפשר לכולנו לחיות כאן יחד בעוד עשרים או חמישים שנה, נפתחת אפשרות לשיחה אחרת.
החוזה הישראלי החדש לא ייוולד בחדר סגור של פוליטיקאים ולא בדיון משפטי שבו צד אחד עותר והצד השני מתגונן. הוא צריך להיבנות בתהליך אזרחי רחב, שבו נציגים של הקבוצות השונות בחברה הישראלית לומדים את המציאות, מבינים את האינטרסים והפחדים של האחרים ומנסים לנסח יחד עקרונות שעליהם אפשר להסכים.
אולי זה השינוי העמוק ביותר שהמשבר הזה דורש מאיתנו: להפסיק לשאול רק איך מכריעים את הצד השני, ולהתחיל לשאול איזה הסדר כולנו יכולים לחיות איתו.
לא למצוא נוסחה שתגרום לצד אחד לנצח, אלא לבנות יחד חוזה שיאפשר לחברה הישראלית להישאר מגוונת, ובכל זאת להיות חברה אחת.
