בשנים האחרונות אנחנו עדים לעליה של קיצוניות בפוליטיקה (ולא רק), ורבים תוהים למה זה קורה ומה אפשר לעשות בעניין.
כדי לענות על השאלה הזאת, קודם צריך להבין מה זה בכלל קיצוניות. הבעיה היא שכאשר אנחנו מדברים על קיצוניות, אנחנו מתכוונים לכמה דברים שונים ואולי אפילו קצת סותרים. אחרי שנים של סקירת ספרות מדעית ודיונים ברשת, אספתי שש הגדרות עיקריות של קיצוניות, או במילים אחרות, שישה סוגים נפרדים של קיצוניים, למרות שאפילו הספרות המדעית נוטה לערבב אותם לפעמים ובכך לגרום לבלבול. אז הנה הרשימה המנותחת, ללא ערבובים:
חשוב להבין שכל הסוגים האלה הם באמת שונים ואפילו לא ממש תלויים זה בזה. קיימת תלות מסוימת, אבל היא לא חד-משמעית ומורכבת.
למשל, אפשר להיות קיצוני דוגמטי אבל לא פנאטי בכלל (אפאטי): "אני מאמין ב-X בכל ליבי ולעולם לא אשנה את דעתי, אבל גם לא אעשה שום דבר כדי לקדם את X. אתם תעשו מה שאתם רוצים, לא אכפת לי, בעיה שלכם". קיים גם ההפך – קיצוני פנאטי אבל רציונלי, שמסוגל לשנות את דעותיו ומטרותיו בהתאם לידע חדש, ואז משקיע את כל כולו במטרה החדשה – אבל זה אולי פחות נפוץ (ואולי לא).
אפשר גם להיות פנאטי ו\או דוגמטי וגם לדעת להתפשר, להסכים למטרות ביניים (בתקווה שזה רק זמני), כי זה לפחות מקרב למטרה הרצויה. בעצם, כמה שזה נשמע מפתיע, דווקא קיצוניים פנאטיים נוטים להתפשר יותר מכולם על פי ההגדרה, כי הם מתמקדים במטרה אחת על חשבון כל השאר, כלומר מוכנים או נאלצים להתפשר על כל דבר אחר למען מטרה אחת חשובה. מפלגות הציונות הדתית הן דוגמה טובה לכך. הם מתמקדים בשאיפה לארץ ישראל שלמה ומוכנים לוותר כמעט על כל דבר אחר למען המטרה הזאת, בפרט התפשרו על נושא הגיוס ואפילו מוכנים לתת תושבות קבע לפלסטינים\ערבים בגדה\יו"ש, אם זה התנאי לסיפוח של השטח הזה. אבל גם פה יש את ההפך – מקסימליסט רציונלי שמסוגל לשנות את עמדתו ולהישאר מקסימליסט ביחס לעמדה החדשה הזאת.
באופן דומה, מרג’ינל או רדיקל יכול להיות אפאטי (פסיבי) ביחס לדעות שלו, כמו שגם בעל דעות מקובלות ונפוצות יכול להגן עליהן בנחישות פנאטית כנגד מרג’ינלים ורדיקלים.
ולבסוף, רבים מתוך הקיצוניים המקוטבים דווקא יודעים להתפשר, בעצם הם התפשרו כדי להפוך למקוטבים. למשל, יוני-ליברלי-קפיטליסטי מצטרף לגוש ה"שמאל" כדי לתמוך בשתי מדינות והפרדת דת מהמדינה ומתפשר על השוק החופשי. כנ"ל גם ניצי-שמרני-סוציאליסטי שמצטרף לגוש ה"ימין" למען ארץ ישראל השלמה ומדינה יהודית מסורתית, ובכך מוותר על מדינת הרווחה. וכמובן שאדם מקוטב לא חייב להיות פנאטי או רדיקלי או כל סוג אחר.
עם זאת, גם אין סתירה בין כל הסוגים האלה ואותו אדם יכול לשלב את כולם או את חלקם ביחסים כאלה ואחרים.
מה גורם לאנשים להיות קיצוניים? כפי שנובע מהסיווג הנ"ל, זאת שאלה מורכבת, כי לכל סוג של קיצוניות יש סיבות משלה. לכל סוג יכולות להיות כמה סיבות שונות, אבל למען הפשטות אנסה לתאר רק את הסיבה העיקרית והכי חשובה, לפחות לפי הרושם שקיבלתי אחרי שנים של למידה והתבוננות:
מה אפשר לעשות עם כל הקיצוניים השונים האלה? גם פה, כמובן, אין תשובה אחת. כל סוג דורש טיפול נפרד, אם בכלל. חשוב לציין, שקיצוניות זה לא בהכרח דבר רע. בעצם, לחשוב ש"קיצוני=רע" ו-"מתון=טוב" זה גם מקסימליזם. זה לא בהכרח רע לעמוד על הדעות והעקרונות שלך גם אם יש ספקות. זה לא בהכרח רע לחפש רעיונות מקוריים, יצירתיים או מחוץ לקופסה. זה לא בהכרח דבר רע להילחם ולהקריב למען העקרונות שלך או למען מטרות נעלות. ובטח אין שום דבר רע בשיתוף פעולה על אף המחלוקות הפנימיות. צריך רק לדעת מתי יש הצדקה לקיצוניות, מתי צריך לעצור את הטירוף. אבל זה כבר נושא אחר.
נניח בכל זאת שהקיצוניות מכל הסוגים עברה את כל הגבולות וצריך למתן אותה. מה אפשר לעשות?
חדי העין אולי כבר שמו לב שיש דבר אחד שחוזר על עצמו ברוב התיאורים לעיל – משברים פוליטיים וחוסר מענה לבעיות (חוסר משילות), אשר יוצרים תסכול, מתח, אכזבה וכעס אצל חלק הולך וגדל של אוכלוסיות העולם, ובכך דוחפים לקיצוניות. בנוסף לזה, המיעוטים שכבר היו קיצוניים, אבל קודם לא העזו לצאת החוצה כנגד הרוב המוחץ, עכשיו מרגישים את החולשה של המוסדות המקובלים, שנותנת להם הזדמנות לקבל חופש פעולה ולהשיג את המטרות. הקיצוניות היא גם האינדיקטור לתקלה במערכת וגם הניסיון להתמודד עם התקלה הזאת, בדרך כזאת או אחרת. אז אם יש דבר אחד, שיכול לתרום הכי הרבה לפתרון בעיית הקיצוניות המופרזת, זה התיקון של שיטות הממשל, שיקום המוסדות, ופתרון יותר אפקטיבי של הבעיות הלאומיות והעולמיות. כמובן שזה לא דבר פשוט, אבל אם לא נעשה זאת, אז הקיצוניות תהיה הבעיה הכי קטנה שלנו.
