בעיית האישיות בפוליטיקה היא מורכבת ומבוססת על נסיבות ואף על הטבע האנושי, לכן אין פתרון פשוט ונקודתי לבעיה הזאת. הפתרון חייב להיות מערכתי. אם האישיות חשובה בגלל חוסר משילות וחוסר יציבות, כפי שראינו לעיל, אז חייבים לתקן את המערכת הפוליטית, שתהיה יציבה ואפקטיבית, כדי שתוכל להגיע להחלטות ברורות ואמיצות וגם ליישם אותן, וכל זה בהליך דמוקרטי, בלי צורך בדיקטטור. ואז לא יהיה צורך כל-כך גדול במנהיגים ואישיות.

איך מתקנים את המערכת? קודם כל נותנים למפלגות את החופש להיות נאמנות לעצמן ולעקרונות שסביבם המפלגה נוצרה מלכתחילה. זה כולל ביטול אילוצים קואליציוניים וגושיים, והורדת מחסומים לכניסת מפלגות חדשות, החל מהורדת אחוז החסימה.

נראה בהמשך איך מגיעים לזה. בינתיים נדמיין שאנחנו כבר שם.

מפלגות חופשיות כאלה לא יצטרכו לאחד פלגים סותרים בתוכן ויוכלו להרשות לעצמן להתפצל לפלגים הומוגניים, שמוחזקים על ידי מטרות ועקרונות משותפים. מפלגות כאלה לא יצטרכו מנהיג שיאחד אותן או שיכניס לקואליציה.

יותר מזה, מערכת חופשית ודמוקרטית כזאת יכולה להיות הרבה יותר אפקטיבית ויציבה. אפקטיביות תפתור בעיות ותקטין את הייאוש והפחד והכמיהה ל"אבא המושיע". ואז נראה איך האישיות מתחילה לאבד מחשיבותה.

מפלגות, שנוצרו סביב האישיות, לעולם לא ייעלמו לגמרי, אבל יפסיקו להיות גורם משמעותי בפוליטיקה משלוש סיבות:

1. החזרת היציבות תגרום למפלגות להיות יציבות לאורך זמן, ותיתן יתרון הישרדותי למפלגות אידאולוגיות, כי כפי שראינו, זמן החיים של מפלגות האישיות מוגבל והן ימצאו את עצמן במיעוט דועך.
2. בהינתן גיוון אידאולוגי עצום של הציבור הישראלי, סביר להניח שבסופו של דבר נקבל מספר גדול מאוד של מפלגות קטנות, לרוב של מנדט אחד בלבד, ואז הבעיה של המשמעת הסיעתית תאבד את הרלוונטית – לא ניתן לשלוט על חברי הסיעה האחרים אם הם לא קיימים. ואפילו אם יש סיעה של כמה חברים, אבל כולם באים מאותה מפלגה הומוגנית, אז כולם חושבים באופן דומה ומצביעים אותו דבר מרצונם החופשי, לא בגלל איזשהו אילוץ. אז גם במקרה כזה בדרך כלל לא חשוב אם יש מנהיג או לא, כי כולם מצביעים ביחד ממילא.
3. אבל אולי הדבר הכי חשוב להבין הוא שמפלגה סביב אישיות לא חייבת להיות נטולת אידאולוגיה. אם מייסד וראש המפלגה הוא אדם אידאולוגי, שלא חייב להתפשר כדי להצטרף לקואליציה או לבלוק מאולץ, אז גם מפלגתו תהיה אידאולוגית. כלומר, מנהיגות אישית יכולה למצוא לעצמה מקום גם במערכת אידאולוגית לחלוטין.

ומה לגבי התקשורת? ובכן, אם המערכת הופכת ליציבה ודמוקרטית, אז הבחירות יאבדו את רוב הדרמטיות שהתרגלנו אליה ויחזרו להיות לא יותר מאשר כלי ליצירת המדגם המייצג של הציבור, לא מרוץ דרמטי מהסוג "המנצח לוקח את הכל". אומנם זה עלול להוריד את המוטיבציה של המצביעים ובכך להקטין את אחוזי ההצבעה, אבל זה נושא למאמר נפרד – מספיק רק לציין שגם לבעיה הזאת יש פתרונות.

במצב כזה של בחירות "רגועות", סביר להניח שהתקשורת תאבד את רוב העניין בבחירות והשפעתה הרעילה על הפוליטיקה תרד למינימום והיא תתרכז בלהיות במה לשיח ציבורי ולגוף שמבקר את מוסדות השלטון, כפי שזה אמור להיות במשטר דמוקרטי אמיתי ובריא.

השאלה שנשארת היא איך אנחנו מגיעים למצב כזה של חופש פוליטי ואידאולוגי, משילות דמוקרטית ויציבות פוליטית. התשובה יותר פשוטה ממה שאפשר לחשוב – יש להיפטר מהשיטה הקואליציונית לגמרי. אם נחשוב על זה קצת, נראה שכמעט כל הבעיות שראינו לעיל נובעות ישירות או בעקיפין מהצורך לגבש קואליציות ולהחזיק אותן ביחד: המשמעת הקואליציונית היא התוצאה הכי ישירה, אחוז החסימה הגבוה גם מונע על ידי הרצון להקטין את מספר הסיעות כדי להקל על גיבוש הקואליציה,  ומפלגות לא הומוגניות נוצרות הן על ידי הפחד מאחוז החסימה והן על ידי האילוצים הקואליציוניים. וכך הלאה.

אז איך מתפטרים מהשיטה הקואליציונית ולמה זה יגרום לממשל להיות יציב ואפקטיבי? התשובה היא כאן.