הדמוקרטיה חולה. לא רק אצלינו, בכל מדינות המערב. למה היא חולה, ומה יכולה להיות התרופה? על כך כתב David Van Reybrouck בספרו Against Elections כבר ב 2013.
זהו מאמר שלישי בסדרה של מאמרים בהם אני מציגה בפניכם את דבריו. המאמר הקודם חשף את השורש והסיבה למחלה של הדמוקרטיה. בפרק זה נזכיר את ימיה הראשונים של הדמוקרטיה באתונה, נבחן כיצד היא חידשה את ימיה במהפכה הצרפתית והאמריקאית, ומה התהליכים שהשפיעו עליה במשך 250 השנים מאז.
הדמוקרטיה האתונאית של המאה החמישית לפנה״ס לא דמתה למה שאנו מכנים כיום דמוקרטיה. היא התבססה על השתתפות ישירה של אזרחים באספה הכללית (הרשות המחוקקת), על מועצה שנבחרה בהגרלה (הרשות המבצעת), ועל בתי משפט שפעלו בשיטה של חבר מושבעים (הרשות השופטת). בנוסף היו גם תפקידים ביצועיים נוספים כמו מצביא הצבא והארכונטים – פקידי ממשל.
שני עקרונות הנחו את הדמוקרטיה האתונאית:
שני העקרונות האלה אפשרו לכל אזרח (אביונים ונשים לא השתתפו) הזדמנות שווה לקחת חלק בניהול המדינה.
אחרי נפילת הדמוקרטיה האתונאית ועד למהפכה הצרפתית, השלטון באירופה היה ברובו מונרכי עם תמיכה של הממסד הדתי, ובמקרים רבים מונרכי־פאודלי או מונרכי־אוליגרכי.
לצד המונרכיות התקיימו כיסים רפובליקניים ומוסדות ייצוגיים חלקיים, אך הם פעלו בתוך עולם מושגי שבו הלגיטימציה לשלטון נבעה ממוצא, מסורת, דת או כוח – לא מריבונות העם.
בין אתונה הקלאסית למהפכה הצרפתית התקיימו פרקטיקות דמוקרטיות בעיקר ברמה המקומית, בערים מסוימות אך היו גם דוגמאות יותר נרחבות:
ערי־המדינה באיטליה של ימי הביניים (פירנצה, ונציה, ג’נובה)
ברפובליקות העירוניות התקיימו מוסדות שלטון ללא מלך, עם מועצות, אספות אזרחים, ולעיתים מנגנוני רוטציה והגרלה.
עם זאת, מדובר היה ברפובליקניזם אוליגרכי: ההשתתפות הוגבלה לגילדות, משפחות אצולה או בעלי רכוש. ונציה, למשל, פיתחה מערכת מורכבת מאוד למניעת ריכוז כוח, אך לא שלטון העם.
הקנטונים השווייצריים (מהמאה ה־13)
בחלק מהקנטונים התקיימה אספה פתוחה שבה אזרחים הצביעו ישירות על חוקים ונושאי שלטון. זהו אחד המקרים הקרובים ביותר לדמוקרטיה ישירה מאז אתונה, אך בקנה מידה קטן, הומוגני, וגברי בלבד.
איסלנד של ימי הביניים (מאות 10–13)
באיסלנד במאה ה 10 הונהגה אספה כללית של כל ראשי השבטים שהתכנסה כל קיץ ושמשה כעין פרלמנט. היא שילבה חקיקה, שיפוט ודיון ציבורי, וכל אזרח היה יכול להופיע בפניה.
קהילות עירוניות וקונפדרציות מקומיות
בצפון אירופה, בארצות השפלה ובגרמניה, התקיימו מסגרות של שלטון עצמי עירוני, מועצות נבחרות, ולעיתים פיקוח אזרחי על השלטון. הדגש היה על אוטונומיה מקומית, לא על ריבונות העם כעיקרון כולל.
אנו רואים שבמשך מרבית התקופה שבין נפילת הדמוקרטיה האתונאית למהפכה הצרפתית, אירופה נשלטה במסגרת מונרכית, שבה רוב בני האדם היו נתינים ולא אזרחים – כפופים לסמכות של שליט מכוח מסורת, ירושה או דת, ולא שותפים לריבונות. אף שפרקטיקות של דיון, ייעוץ והגבלת כוח לא נעלמו לחלוטין, הן נשמרו בעיקר במסגרות מקומיות או מוסדיות ובקרב אליטות מצומצמות: אצולה, גילדות, מועצות עירוניות וכנסיות. כך התקיים פער עמוק בין רעיון השלטון כעניין ציבורי לבין חוויית החיים הפוליטית של רוב האוכלוסייה, שנותרה מחוץ למעגל ההכרעה.
המבשרות של סוף תקופת המלוכה היו המרד של ארצות הברית בכתר האנגלי ב 1776, והמהפכה הצרפתית ב 1789. הנתינים מאסו בשיעבוד, והכריזו על עצמם כאזרחים חופשיים וריבוניים.
אולם האבות המייסדים, בשתי המהפכות, לא היו דמוקרטים במובן האתונאי, ואף לא שאפו לכך. להפך: הם היו אליטיסטים וחששו מאוד משלטון ישיר של ההמונים, שזוהה בעיניהם עם אנרכיה, אלימות, וחוסר יציבות.
ג'יימס מדיסון, במאמר Federalist No. 10 (1787), כותב:
“ההשפעה של… [ייצוגיות] היא, מצד אחד, לזקק ולהרחיב את תפיסות הציבור, באמצעות העברתן דרך התווך של גוף נבחר של אזרחים, שחכמתם עשויה להבחין טוב יותר באינטרס האמיתי של ארצם, ושיהיו פחות מועדים להקריב את הפטריוטיות ואהבת הצדק שלהם עבור שיקולים זמניים או חלקיים. במסגרת סידור כזה, ייתכן בהחלט שקול הציבור, כפי שהוא מבוטא על ידי נציגי העם, יהיה תואם יותר את טובת הכלל מאשר אילו היה מבוטא על ידי העם עצמו, לו התכנס לצורך כך.”
מונטסקיה, בעבודתו המפורסמת Spirit of the Laws, כותב:
"יתרונם הגדול של הנציגים הוא ביכולתם לדון בענייני הציבור. לכך העם, כקולקטיב, אינו כשיר במידה רבה, וזהו אחד החסרונות המרכזיים של הדמוקרטיה."
עמנואל־ז’וזף סיאס, כומר והוגה פוליטי צרפתי, כתב ב 1789 את החיבור "מהו המעמד השלישי?". חיבור זה השפיע עמוקות על המהפכה הצרפתית: הוא סיפק לה את השפה הריבונית, את הביסוס התאורטי להעברת הסמכות מן המלך לאומה, ואת ההצדקה לפירוק הסדר המעמדי. סיאס מבקש לתקן את המצב המעוות שבו מי ש"מייצג" את העם הם אריסטוקרטים אנשי המעמד העליון, ודורש ייצוג הולם לבני המעמד השלישי (רוב העם) במוסדות השלטון.
המהפכה שאפה לשחרר את האדם ממצב של נתין משועבד למצב של אזרח חופשי, ולתת לו יכולת להשפיע על החלטות הנוגעות לחייו. הפרלמנט היה האמצעי לכך ומטרתו היתה להוות מקום שבו מנהלים דיונים על בעיות המדינה ומוצאים להן פתרונות תוך כדי שכנוע והגעה להסכמות. הנציגים היו אמורים להיות אנשים בעלי שיעור קומה שמייצגים את האינטרס הציבורי. בחירת הנציגים נעשתה ע"י קבוצה יחסית קטנה של אנשים שהכירו את הנבחרים באופן אישי. אצל הוגי המהפכה, השאלה המרכזית הייתה מי מייצג את העם – לא כיצד הוא נבחר. במהפכות האמריקאית והצרפתית, הבחירות אומצו כפתרון פרגמטי:
ואן רייברוק מדגיש:
בשלב זה, הבחירות עדיין נחשבו מנגנון אריסטוקרטי, דרך לבחור מצטיינים, ולא ביטוי לשוויון פוליטי.
הזכות לבחור ולהיבחר הייתה מוגבלת (רכוש, מין, גזע).
החל מהמאה ה 18 ועד היום התרחשו מספר שינויים מבניים מהותיים שהשפיעו על הפוליטיקה, הבחירות, ועל היכולת של האזרח להשפיע על מדיניות:
נבחן כיצד כל אחד מהשינויים האלה השפיע בהתייחס לשאלות הבאות:
מפלגות פוליטיות התחילו לקום אחרי 1850, בהתחלה כהתאגדות רעיונית שתומכת במועמד מסוים, ולאט לאט הן נהפכו לשחקנים החשובים ביותר על הבמה הפוליטית. התיעוש והעיור יוצרים המונים חדשים: פועלים, מעמד ביניים, איגודים. נוצר צורך לייצוג קבוצתי ולא אישי. בעקבות כך קמות מפלגות המונים אידאולוגיות: סוציאליסטיות, נוצריות־דמוקרטיות, ליברליות.
כדי לייצג “קבוצות”, נדרש: מצע, משמעת וזהות קולקטיבית. מדינות התחילו להנהיג את שיטת הבחירות היחסיות בהן הציבור בוחר במפלגה ולא בנציג.
איכות הנציגים
המעבר ממועמדים עצמאיים למועמדים מפלגתיים שינה את הקריטריונים לבחירה. במקום אנשים בעלי שיעור קומה, מוניטין ציבורי וניסיון חיים רחב, עלו נציגים שמצטיינים בנאמנות מפלגתית, משמעת סיעתית ויכולת לשרוד בתוך מנגנון פנימי. הנציג חייב את כוחו למפלגה, והקריירה הפוליטית הפכה למסלול מקצועי, לעיתים מגיל צעיר, עם פחות עיגון בעולם שמחוץ לפוליטיקה.
אופי הדיונים בפרלמנט
הדיון עבר משיח דיוני שמטרתו שכנוע והגעה להסכמות, לשיח מחנאי. עמדות נקבעות מראש במסגרת מפלגתית, והדיון הציבורי הופך לוויכוח, לא למרחב של מחשבה משותפת. הפרלמנט חדל להיות מקום של שינוי עמדות, והופך לזירה של עימות בין קווים קשיחים.
מהות ההחלטות
החלטות מתקבלות יותר כתוצאה של פשרות קואליציוניות, שיקולי הישרדות פוליטית ומשמעת סיעתית, ופחות כתוצאה של שיקול ענייני פתוח. טובת הכלל מתווכת דרך אינטרסים מפלגתיים.
מעורבות האזרחים
האזרחים משתתפים בעיקר דרך הזדהות מפלגתית והצבעה, אך כמעט לא דרך השפעה על תוכן ההחלטות. המעורבות הופכת סמלית ומתוּוכת.
כאשר הבחירות המודרניות נולדו, הן לא נועדו להיות דמוקרטיות במובן העכשווי. המאפיינים המרכזיים היו: זכות בחירה לגברים בלבד שלרוב היו בעלי רכוש, משלמי מסים, או בעלי השכלה. שיעור המצביעים היה כ 5%–15% מהאוכלוסייה. הרציונל שעמד מאחורי התפישה הזו ראה את הבחירה כמעשה של שיקול דעת ולא כזכות טבעית. רק מי ש”יש לו מה להפסיד” נחשב כשיר לבחור. כמו כן היה פחד עמוק מ”שלטון ההמון”.
ההתרחבות של זכות הבחירה קרתה בעקבות שרשרת של מאבקים, רפורמות ופשרות. לדוגמה בבריטניה:
ככל שזכות הבחירה התרחבה והפכה שוויונית יותר, הבחירות השתנו מאירוע אישי ומקומי לפעולה המונית ואנונימית. ההתרחבות הזו העמיקה את הלגיטימציה הדמוקרטית – אך גם ערערה את היכולת של הבחירות לייצר ייצוג אמיתי.
איכות הנציגים
כשהאלקטורט מתרחב מאוד, הבחירה פחות מבוססת על היכרות אישית או מוניטין קהילתי, ויותר על נראות, מסרים פשוטים ויכולת לפנות להמונים. זה לא בהכרח מוריד את איכות הנבחרים, אך משנה את סוג הכישורים שנדרשים: כריזמה ויכולת שיווק הופכות מרכזיות.
אופי הדיונים בפרלמנט
הדיון מושפע יותר משיקולי דעת קהל רחבה. מורכבות, עומק ואי־פופולריות מתקשים לשרוד. הדיון נוטה לפשטנות ולהצהרות שניתנות לתרגום תקשורתי.
מהות ההחלטות
יש נטייה להעדיף צעדים קצרי טווח, פופוליסטיים, שמניבים תגמול אלקטורלי, על פני רפורמות מורכבות או לא־פופולריות אך נחוצות.
מעורבות האזרחים
המעורבות מתרחבת כמותית – יותר אנשים מצביעים – אך מצטמצמת איכותית. האזרח משתתף בעיקר ברגע הבחירה, לא בתהליך העיצוב של ההחלטות.
"החברה האזרחית" הוא מונח שמתאר ארגונים אזרחיים בעלי אינטרס שאינם מפלגות, לדוגמה איגודים מקצועיים, ארגוני זכויות אדם, עמותות וכדומה.
בראשית הדמוקרטיה המודרנית כמעט שלא התקיימה “חברה אזרחית” במובן שאנו מכירים היום. ההתארגנויות היו מקומיות, זמניות ומבוססות על היכרות אישית. המטרה שלהן היתה סיוע הדדי, שמירה על זכויות מקצועיות ועניינים קהילתיים מצומצמים.
המהפכה התעשייתית יצרה מעמד חדש של פועלים שכירים. מתעוררים אינטרסים שאינם מיוצגים בפרלמנט ומתחילים לקום איגודי עובדים, אגודות מקצועיות וקואופרטיבים. האינטרסים שלהם היו שכר, תנאי עבודה וביטחון סוציאלי גם לאחר הפרישה.
בתחילת המאה ה 20 קמות תנועות זהות וזכויות: תנועות נשים, תנועות לביטול עבדות, תנועות לאומיות ותנועות דתיות־חברתיות. לתנועות הללו אין שאיפה להיות בשלטון אולם הן מעוניינות לעצב את סדר היום הציבורי.
לאחר מלחמות העולם כאשר מדינת הרווחה מתרחבת וזכויות האזרח כבר מעוגנות מתחילים לקום ארגונים סביב סוגיה ממוקדת: ארגוני סביבה, ארגוני חינוך ובריאות ועמותות. ארגונים אלה יוצרים לובי פוליטי ששואף להשפיע על המפלגות דרך האלקטורט שהם מביאים.
איכות הנציגים
החברה האזרחית אינה בוחרת את נבחרי הציבור ואינה משפיעה ישירות על איכותם; השפעתה פועלת בעקיפין, דרך יצירת מערכת תמריצים אלקטורליים ולחצים (הפעלת לובי) שבמצטבר מסננת מראש מי מוכן להיכנס לפוליטיקה ומי מסוגל לשרוד בה.
אופי הדיונים בפרלמנט
הדיונים הופכים למשא ומתן בין אינטרסים. במקום ניסיון להגיע להבנות כלליות, יש מאבק בין דרישות סקטוריאליות.
מהות ההחלטות
החלטות נוטות להיות תוצר של איזונים בין לחצים מאורגנים, ולא של דיון פתוח על סדרי עדיפויות לאומיים. מתקבלות לעיתים החלטות מקוטעות, תוספתיות, ולא מדיניות כוללת.
מעורבות האזרחים
מי שמאוגד – משפיע. מי שלא – נותר מחוץ למשחק. המעורבות הופכת לא־שוויונית, ותלויה ביכולת להתארגן ולהפעיל לחץ.
מאז ימיה הראשונים של הדמוקרטיה, אפשר להבחין בכמה שלבים של התפתחות התקשורת / המדיה:
בשלב הראשון הופיעה העיתונות המודפסת כמעצבת “דעת קהל” מודרנית, אך השפעתה הייתה איטית, אליטיסטית ומוגבלת בהיקפה. קהל היעד שלה היו אנשים משכילים ובעיקר עירוניים, וההשפעה היתה רעיונית ויחסית רציונלית. קריאה דרשה זמן וקשב, ולכן עודדה עיבוד מורכב של רעיונות. דעת הקהל נבנתה בהדרגה, ולא דרך זעזועים רגשיים.
השלב השני היה הופעת שידורי רדיו בשנות ה־20–40 של המאה ה־20. הרדיו סימן קפיצה דרמטית בהיקף ההשפעה: חדירה כמעט לכל בית, תקשורת בזמן אמת, חוויה קולקטיבית ואחידה. הרדיו היה ממשלתי או ציבורי, כוחו היה אדיר בעיצוב דעת הקהל מלמעלה, אך זה קרה בקצב מדוד ומתוך תפיסה של אחריות ציבורית.
בשלב השלישי החלו שידורי הטלוויזיה, בשנות ה־50–70. הם הוסיפו את הממד החזותי ודרכו פניה לרגש, ומתן חשיבות להופעה ולדימוי. בתחילה שידורי הטלוויזיה היו ציבוריים / ממלכתיים. היו מעט ערוצים עם סטנדרטים אחידים ששידרו מתוך תפיסה של “שירות ציבורי”. ההשפעה הייתה רחבה, אך עדיין מתוּוכת, היררכית ומוגבלת בזמן שידור.
השלב האחרון של השתלטות המדיה התרחש בשנות ה־80–90, כאשר חל מסחור של שידורי הטלוויזיה. כאן מתרחש השינוי העמוק, כי עם כניסת הערוצים המסחריים התקשורת תלויה בפרסום, תשומת לב הופכת למטבע ויש תגמול של דרמה וקונפליקט. דעת הקהל לא רק מושפעת אלא מנוהלת דרך מדדי רייטינג וסקרים. הפוליטיקה מתאימה את עצמה ומספקת מסרים קצרים, עימותים ונוכחות מתמדת.
כך, המדיה חדלה להיות מתווך בין אזרחים לפוליטיקה והופכת לשחקן מרכזי שמעצב את גבולות השיח, קצבו ועומקו.
איכות הנציגים
הפוליטיקאים נמדדים ביכולת התקשורתית שלהם: הופעה, תדמית, נוכחות ויכולת ורבלית הן החשובות. כישורי דיון, הקשבה וחשיבה מעמיקה נדחקים לשוליים.
אופי הדיונים בפרלמנט
הדיון נעשה תיאטרלי ומשמש במה לזכות בנקודות זכות נגד היריב. הוא מיועד למצלמה, לא לחברי הבית. ויכוחים ועימותים אינם מאפשרים שיח מעמיק ואמיתי והגעה להסכמות.
מהות ההחלטות
החלטות מושפעות משיקולי כותרות ודימוי ציבורי. תהליך קבלת ההחלטות מתקצר ומואץ.
מעורבות האזרחים
האזרחים הופכים לצופים. הם צורכים פוליטיקה כאמצעי בידור, לא כמעשה אזרחי פעיל.
הרשתות החברתיות התחילו לפעול בתחילת המאה ה-21 ויצרו שינוי מבני עמוק בלוגיקת ההשפעה הציבורית. אם עיתונות, רדיו וטלוויזיה פעלו בשידור רחב לקהל גדול, הרשתות פועלות באמצעות תקשורת מותאמת לאדם. כל משתמש נחשף לגרסה שונה של המציאות הציבורית.
המעבר הזה התאפשר ע"י איסוף שיטתי של מידע על הפרט ליצירת פרופיל אינדיבידואלי, ושימוש במידע לשם טרגוט פוליטי – מסר שונה לכל אחד. כל קבוצה מקבלת מסר אחר, לעיתים מסרים סותרים וכל זה קורה ללא שקיפות ציבורית.
הרשתות משפיעות על דעת הקהל בכמה אופנים מצטברים:
האזרח חווה תחושת מעורבות גבוהה – אך למעשה פועל בתוך מרחב שעוצב מראש כדי למקסם תגובה, לא הבנה.
איכות הנציגים
הרשתות החברתיות יצרו ערוץ תקשורת ישיר בין נבחרים לבוחרים, שעוקף מסננים מוסדיים ומתגמל נראות, מסר רגשי ויכולת לייצר מעורבות מיידית יותר מאשר ניסיון, עומק ויכולת לפשרה. האופי הבועתי והאלגוריתמי של השיח מצמצם את מרחב הפעולה של נבחרים לאינטרס של קהל ממוקד, מעודד קיטוב ונאמנות למחנה, ופוגע ביכולת לבחור ולטפח נציגים הפועלים בשם טובת הציבור הרחבה.
אופי הדיונים בפרלמנט
השיח מקצין ומקוטע. פחות הקשבה, יותר תגובה מיידית. קונצנזוס נתפס כחולשה.
מהות ההחלטות
מדיניות נעשית תגובתית, מונעת משערוריות וגלים רגעיים של דעת קהל.
מעורבות האזרחים
יש תחושת השתתפות גבוהה, אך בפועל זו מעורבות רגשית וסמלית. האזרח מגיב, אך לא באמת שותף לתהליך קבלת ההחלטות.
אחד הגורמים המשחיתים את הפוליטיקה הם קשרי הון שלטון. היווצרות קשרי הון–שלטון אינם תהליך נפרד מחמשת השינויים שעליהם הצביע ואן רייברוק, אלא תוצר מצטבר שלהם: ברגע שבחירות הופכות לקמפיין מתמשך, תלוי מדיה, מבוסס מפלגות וחשיפה ציבורית רחבה – נוצר צורך הולך וגובר במשאבים. כאן נכנסים בעלי ההון:
המפלגות והפיכת הפוליטיקה לקריירה
הון–שלטון הוא מנגנון שמתגמל נאמנות לזה שמספק את המשאבים להישרדות הפוליטית יותר מאשר לציבור הבוחרים.
ראינו כיצד במהלכו של תהליך היסטורי, תרבותי ופסיכולוגי מצטבר, בחירות חדלו להיות אמצעי – והפכו למהות.
ראשית, בחירות מהוות פישוט רעיוני של הדמוקרטיה. דמוקרטיה היא מושג מורכב: שלטון העם, השתתפות, ריבונות אזרחית, אחריות, דיון, פיקוח. בחירות, לעומת זאת, הן פעולה פשוטה ומדידה: מצביעים אחת לכמה שנים והתוצאות מיידיות. לאורך הזמן, ובמיוחד במאה ה־20, הציבור – וגם האליטות – אימצו את הקיצור הנוח: אם יש בחירות חופשיות, יש דמוקרטיה. זהו קיצור מחשבתי שמחליף שאלה עמוקה בפרוצדורה טכנית.
שנית, זכות בחירה הפכה לסמל של חירות. מבחינה היסטורית, בחירות אכן סימלו פריצת דרך אדירה: מעבר מנתינים לאזרחים, מסמכות אלוהית להסכמה אנושית. הזיכרון הקולקטיבי של מאבקי החירות – מהמהפכה האמריקאית והצרפתית ועד מאבקי הדה־קולוניזציה – קיבע את הבחירות כסמל הנראה לעין של שחרור. הסמל חזק גם כשהמציאות השתנתה.
שלישית, נוחות שלטונית ולגיטימציה בינלאומית. עבור מדינות ומוסדות בינלאומיים, בחירות הן קריטריון נוח: אפשר לסמן וי. יש או אין. כך נוצר סטנדרט גלובלי שבו דמוקרטיה נבחנת לא לפי איכות הדיון הציבורי, עומק ההשתתפות או תחושת הריבונות של האזרחים – אלא לפי קיום יום בחירות מסודר.
רביעית, הטקסיות הפסיכולוגית. בחירות מתפקדות כטקס אזרחי: יום חג, פתק, קלפי, ספירה. הן מעניקות לאזרחים תחושת השפעה מחזורית וברורה, גם אם בפועל מרחב ההשפעה בין בחירות מצומצם מאוד.
הטקס מחליף מעורבות מתמשכת. במובן הזה, הבחירות אינן רק מנגנון שלטוני – הן מנגנון הרגעה.
ולבסוף, וזה אולי העיקר אצל ואן רייברוק: מצב מדומיין של היעדר אלטרנטיבה. במשך מאתיים שנה חונכנו לחשוב שבלי בחירות אין דמוקרטיה, ובלי דמוקרטיה יש רק עריצות. האפשרות שדמוקרטיה יכולה להתקיים גם באמצעות מנגנונים אחרים של ייצוג, השתתפות או הגרלה – פשוט נשמטה מהדמיון הפוליטי שלנו.
לכן אנשים מאמינים במשוואה דמוקרטיה = בחירות לא משום שהיא נכונה, אלא משום שהיא הפכה לאמונה אזרחית מושרשת. ואן רייברוק אינו מבטל את הבחירות – הוא מבקש להחזיר אותן למקומן: כלי חשוב, אך לא מהות הדמוקרטיה עצמה.
Facebook Comments תגובות