המערכת הפוליטית בישראל סבלה במשך שנים מפיצול מפלגתי חריף, מחוסר יציבות שלטונית ומתלות במפלגות קטנות שהפכו ללשון־מאזניים. המצב הזה יצר קואליציות שבריריות, סחטנות פוליטית ותחושת נתק בין הבוחר לנבחר.
בשנות ה־90 עשתה הכנסת נסיון לפתור את הבעיות ע"י הנהגת בחירה ישירה לראש הממשלה. הרעיון היה פשוט: לחזק את המשילות וליצור קשר ישיר בין הבוחר למנהיג. בפועל קרה ההפך – המהלך העמיק את הפיצול המפלגתי והקשה עוד יותר על הקמת ממשלות יציבות, ולכן בוטל בתחילת שנות ה־2000. אבל גם אחרי שחזרנו לשיטה הישנה, הבעיות נשארו בעינן. על הרקע הזה הוקמה בשנת 2006 ועדת מגידור, כדי לבחון מחדש את כללי המשחק ולגבש רפורמות שייצרו איזון טוב יותר בין ייצוגיות לבין משילות. מאמר זה עוסק בבעיות העיקריות שהועדה זיהתה, ההמלצות שלה, ומה עלה בגורלן.
הוועדה זיהתה כי השיתוק ואי-היציבות אינם נובעים מהאישיות של מנהיג זה או אחר, אלא נובעים מהנדסת משטר המעודדת פיצול סיעתי, שוחקת את האחריותיות (Accountability) ומקשה על הממשלה לתפקד לאורך זמן.
אחריותיות היא המחויבות של נבחר הציבור לתת דין וחשבון על מעשיו לבוחרים, והיכולת של הציבור להעניש או לתגמל אותו בבחירות.
בשל שיטת הבחירות הארצית-יחסית, נוצרת "בעיית הסוכן": כשל מבני שבו הנציג הנבחר (הסוכן) פועל לקידום האינטרסים האישיים או המפלגתיים שלו במקום האינטרסים של הציבור ששלח אותו (השולח).
משילות היא היכולת של הממשלה לתרגם את רצון הציבור למדיניות, וליישם אותה באופן יעיל ועקבי לאורך זמן.
שיטת הבחירות היחסית עם אחוז חסימה נמוך מעודדת ריבוי מפלגות קטנות, ולכן הקואליציה חייבת להיות רחבה אך אינה קוהרנטיות. זה גורם לכך שקשה לבנות רוב יציב עם קו מדיניות ברור.
הכוח העודף למפלגות קטנות מאפשר לכל אחת מהן להיות לשון־מאזניים ע"י איום בפרישה והפלת הממשלה. זה גורם לכך שסדר היום נקבע לפי אינטרסים צרים, לא לפי מדיניות כוללת.
המבנה הקואליציוני שמייצר סחטנות והתלות הרציפה של הממשלה באמון הכנסת גורמים לחוסר יציבות של הממשלה ומשברים פוליטיים הופכים תכופים. כתוצאה מכך ראש הממשלה עסוק בהישרדות פוליטית במקום בניהול מדיניות.
כדי לפתור כשלים אלו, המליצה הוועדה על רפורמות הוליסטיות, הכוללות:
לשיפור האחריותיות שינוי שיטת הבחירות: הוועדה הציעה לעבור לשיטת בחירות מעורבת, שבה ייקבעו 60 חברי כנסת בבחירות ארציות יחסיות, ויתר ה-60 ייבחרו בבחירות אזוריות אישיות ב-17 אזורי בחירה.
להפחתחת הפיצול המפלגתי יועלה אחוז החסימה ל 2.5%.
לשיפור המשילות: העברת חוק חבר כנסת מחליף (החוק הנורווגי) שמחזק את הפרדת הרשויות והגבלת מספר השרים ל- 18 לכל היותר שמונע ממשלות מנופחות.
לשיפור המשילות: הצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית: הצבעת אי אמון תביא לסיום כהונתה של הממשלה רק אם זכתה ברוב של 61 חברי כנסת לפחות.
הממשלה אימצה באופן חלקי את המלצות ועדת מגידור תחת "חוקי המשילות" בשנת 2014. הרפורמה העלתה את אחוז החסימה מ-2.0% ל-3.25% במטרה לצמצם את הפיצול המפלגתי.
התוצאה בפועל הייתה הפוכה ומזיקה: במקום לייצר יציבות, אחוז החסימה הגבוה תפקד כזרז להקצנה. הוא אילץ מפלגות לייצר חיבורים טכניים של קבוצות מנוגדות, מחק את מפלגות המרכז ששימשו כלשון מאזניים מתווה פשרות, והקצין את הקיטוב לכדי משחק סכום אפס. מבחינה אמפירית, בבחירות 2021 שיעור הקולות המבוזבזים עמד על כ-1.5% בלבד, מה שאיפשר הקמת ממשלה צרה. אולם בבחירות 2022, פיצול במחנה אחד הוביל לכך ש-8.5% מהקולות התבזבזו על מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה (כמו מרצ ובל"ד). עיוות מכני זה העניק לגוש הימין-חרדים יתרון מלאכותי של 8 מנדטים, על אף שבקלפיות קולות הבוחרים התחלקו כמעט שווה בשווה.
ועדת מגידור הצביעה על כשלים מבניים עמוקים במשטר הישראלי וניסתה לתקן אותם באמצעות רפורמות שמטרתן לחזק משילות ואחריותיות, אך היישום החלקי והסלקטיבי של המלצותיה הותיר את המערכת עם אותן בעיות יסוד—ובמובנים מסוימים אף החריף אותן.
