בחודש מרץ השנה השתתפתי בקורס של מדרשת אדם להנחית סדנאות בנושא דמוקרטיה. באחת מהפעילויות קיבלנו דף של מדבקות בהן כתובים ערכים הקשורים לדמוקרטיה. קיבלנו גם קוביות בכל מיני גדלים וצבעים. המשימה של כל קבוצה היתה להדביק מדבקות על הקוביות ולבנות את המגדל של הדמוקרטיה.
למרבה הפתעתי הערך "הכרעת הרוב" לא כיכב במגדלים שבנו המשתתפים, והרבה קבוצות בכלל לא הכניסו אותו למגדל שלהן. במעגל השיתוף שהיה בסיום הפעילות העליתי את השאלה הזו ומשתתפים הגיבו שהכרעת הרוב זה לא בהכרח דמוקרטי בגלל עריצות הרוב.
עבורי באופן אישי היה כאן ערעור של אחד היסודות עליו עומד כל הבניין של רעיון הדמוקרטיה. הרי הדמוקרטיה נועדה בדיוק כדי למגר עריצות!
אם אינכם מכירים אותי עדיין אשתף שכאשר אני נתקלת באתגר מחשבתי, זה מעורר אותי ומצית את התשוקה לחקור את הנושא. מקווה שתהנו מתוצאות המאמץ.
לפני שנתחיל בואו נגדיר ראשית מהי עריצות.
במילון כתוב "אַכְזָרִיּוּת, יַחַס קָשֶׁה וּמְדַכֵּא לַאֲחֵרִים, הִתְעַמְּרוּת בַּזּוּלָת".
כאשר אנו חושבים על המילה עריצות אנו מדמיינים בעיני רוחנו שלטון של אדם יחיד אשר פועל לקידום האינטרסים שלו בכוחנות תוך כדי דיכוי כל מי שחושב אחרת.
אחד הראשונים שטבע את המושג "עריצות הרוב" הוא אלקסיס דה טוקוויל, אציל צרפתי והוגה מדיני שחי בתחילת המאה ה 19. הוא ביקר בארה"ב לתקופה ארוכה, חרש אותה לאורכה ולרוחבה ונפגש עם מובילים והוגים שהקימו את הדמוקרטיה האמריקאית. בעקבות מסעו כתב טוקוויל ב 1835 את הספר "הדמוקרטיה באמריקה".
דה טוקוויל מתאר את הדמוקרטיה האמריקאית הצעירה כשלטון כל יכול של הרוב. הרוב בוחר את המחוקקים, הנשיא והשופטים. כאשר אדם מרגיש נפגע מהחוקים או המדיניות של המדינה, שבה כל גופי השלטון מייצגים את הרוב, למי הוא יכול לפנות כדי לשטוח את טענותיו? לא נותר לו אלא להיכנע לרצון הרוב.
לאור מצב עניינים זה הוא מעלה את השאלה: האם יש והאם צריכים להיות גבולות להכרעת הרוב, או שהרוב יכול לעשות ככל העולה על רוחו?
תשובתו (מתוך פרק 7 בספר):
Omnipotence seems to me to be an evil and dangerous thing in itself. Its exercise appears to me above the strength of man, whoever he may be, and I see only God who can be omnipotent without danger, because his wisdom and justice are always equal to his power.
להיות כל-יכול נראה לי כדבר רע ומסוכן כשלעצמו. מימושו נראה לי מעל כוחו של האדם, יהיה אשר יהיה, ואני רואה שרק אלוהים יכול להיות כל יכול ללא סכנה, כי חוכמתו וצדקתו שוות תמיד לעוצמתו. (תרגום שלי)
דה טוקוויל יוצר הקבלה בין רצונו של מנהיג יחיד ורצונו של הרוב, וטוען ששניהם יכולים להיות עריצים באותה מידה. כל עוד תודעתו של האדם אינה מחזיקה בתבונה ובאהבה האלוהית, חייבים לשים גבול לכוחו, ולכן גם לרצון הרוב חייבים לשים גבולות.
כדוגמה לעריצות הרוב אביא סיפור שמופיע בפתח ספרו. דה טוקוויל מתאר את ראשית ההתיישבות בניו־אינגלנד. הקולוניסטים שהיו נוצרים פוריטנים, היו מחויבים לסדר מוסרי קפדני והחליטו על חוקי אישות מחמירים כמו איסור קיום יחסי אינטימיים מחוץ לנישואין. מערכת המשפט הסמיכה את השופט להטיל עונש כספי, מלקות, או אפילו לחייב זוגות סוררים בנישואין.
בעיני זו דוגמה מצוינת לעריצות של הרוב. על פי אמות המידה החברתיות בימינו, לאדם מבוגר יש חופש בחירה מתי ועם מי לקיים יחסים אינטימיים, ואילו אז שללו מאנשים זכות טבעית זו. בפני מי הם היו יכולים להתלונן? מצד שני, אם הרוב בוחר לחיות על פי מוסר מחמיר, אותם אנשים שזה לא מתאים להם לא חייבים לחיות בקהילה שאלו ערכיה.
מהי אם כן התשובה לעריצות? תשובתו של הפילוסוף וההוגה המדיני ג'ון סטיוארט מיל, שחי באנגליה במאה ה-19 היא: החירות. חירות היא הדבר שעליו נאבק האדם אל מול עריץ שפועל לכפות עליו דברים בניגוד לרצונו.
בספרו "על החירות" (1959) ג'ון סטיוארט מיל מבחין בין שני אופנים שבהם החברה כופה את רצונה על היחיד: באמצעות החוק, כלומר מנגנוני השלטון והמדינה שמסדירים התנהגות באמצעות צווים ועונשים פורמליים; ובאמצעות נורמות חברתיות – השקפות הציבור, נורמות מוסריות וציפיות קולקטיביות שמפעילות לחץ חברתי. בעוד החוק מפעיל כוח חיצוני וממשי, הלחץ החברתי פועל מבפנים, באמצעות רצון האדם להשתייך ולהימנע מגינוי או הדרה.
ג'ון סטיוארט מיל הציע את העיקרון כי מותר להגביל את חירותו של היחיד רק במקום שבו מעשיו פוגעים באחרים, ומעבר לכך אין לחברה – לא באמצעות חוק ולא באמצעות נורמות חברתיות – זכות לכפות עליו דבר. גם אם זה "לטובתו", אין לחברה זכות לכפות על אדם התנהגות או להגביל את חירותו, משום שהיחיד הוא האחראי הבלעדי לחייו ולבחירותיו, גם אם הן שגויות בעיני אחרים.
בפרק 3 בספרו מונה סטיוארט את תחומי חירות האדם, שיש לשמור עליהם מפני עריצות של המדינה או של החברה:
כיצד יכולה החברה לעגן ולהגן על חרויות אלה מפני עריצות? סטיוארט מיל מציע להגן על חירות היחיד הן באמצעים מוסדיים (חוקה, מגבלות חוקתיות) והן באמצעים תרבותיים (חינוך, נורמות סובלניות), כאשר הכלל המנחה העליון הוא אין כפייה אלא למניעת פגיעה ישירה באחרים.
אם אנסה להגדיר את המונח "עריצות הרוב" ברוח דבריו של ג'ון סטיוארט מיל:
עריצות הרוב היא מצב בו הרוב באמצעות חוקים או נורמות חברתיות פוגע בחירות של יחיד או קבוצה בחברה.
ברוב המדינות הדמוקרטיות חירויות וזכויות האדם מעוגנות בחוקה. בתיאוריה הדברים פשוטים – אסור לחוקק חוקים אשר סותרים את החוקה, אבל במציאות הדברים אינם שחורים ולבנים, ויש שטח אפור שבו מתקיים מאבק. מה קורה כאשר יש התנגשות בין חירויות שונות? מה קורה כאשר רצונו של מיעוט נדחה ע"י הרוב באופן מתמשך?
בואו נתבונן בכמה דוגמאות מארצות שונות בעולם. יש מקרים שבהם הרוב מכריע כנגד רצונו של מיעוט בגלל פחד או תחושת איום. דוגמאות לכך:
שווייץ – משאל העם נגד צריחי מסגדים (2009)
ב־2009 התקיים בשווייץ משאל עם שבו רוב האזרחים (57%) הכריעו לאסור בניית צריחי מסגדים חדשים. התומכים באיסור טענו כי הצריחים מסמלים אידיאולוגיה פוליטית–דתית של האסלאם שאינה תואמת את ערכי הדמוקרטיה והשוויון בשווייץ, וכי מדובר בהגנה על זהות תרבותית לאומית. המתנגדים טענו שמדובר בהפרה ברורה של חופש הדת והאמונה, בפגיעה במיעוט המוסלמי ובשימוש לרעה בהכרעת רוב כדי להגביל זכות יסוד.
ישראל – ביטול סעיפים בחוק האזרחות מטעמים ביטחוניים (2022)
ב־2022 הכנסת אישרה מחדש את חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), שמונע מתושבי הגדה ועזה הנשואים לישראלים לקבל אזרחות או מעמד קבע בישראל. התומכים בחוק טענו כי מטרתו ביטחונית – למנוע חדירה של גורמים עוינים לישראל – וגם דמוגרפית, כדי לשמר את אופייה היהודי של המדינה. המתנגדים טענו שמדובר באפליה קולקטיבית הפוגעת בזכות לחיי משפחה ובשוויון האזרחים הערבים בישראל, ושיש דרכים פרטניות לבחון סיכונים ביטחוניים במקום שלילה גורפת.
יש מקרים אחרים שבהם הפגיעה בזכויות המיעוט נובעת מהתנשאות, תחושה של עליונות תרבותית, או אינטרסים כלכליים.
אוסטרליה – הילידים האבוריג'ינים
עד שנות ה־70 ניהלה ממשלת אוסטרליה מדיניות של הדרה, פיקוח כפוי ו"הטמעה" כלפי האבוריג'ינים, שבמסגרתה הוגבלו חופש התנועה שלהם, נלקחו מהם ילדים ("הדור הגנוב") ונשללו מהם זכויות אזרח בסיסיות.
החוקה האוסטרלית (1901) כללה עקרונות כלליים של שוויון אזרחי בין נתיני הכתר, אולם מבחינה משפטית–פורמלית, למרות שהאבוריג'ינים היו נתיני הכתר הבריטי, ומתוקף זה היה להם מעמד אזרחי כללי, הם לא הוגדרו כחלק מהאוכלוסייה הרשמית, לא זכו לזכויות פוליטיות שוות, והמדינות הגבילו מאוד את חייהם. בפועל הופרו זכויות יסוד שלהם כגון חופש התנועה, הזכות לחיי משפחה, זכות הקניין והשוויון בפני החוק.
התנגדות ציבורית רחבה בקרב האוכלוסייה הלבנה כמעט ולא התקיימה עד שנות ה־60; ההתנגדות התגבשה בעיקר בקרב ארגוני זכויות אדם, כנסיות ופעילים ליברליים. התומכים במדיניות טענו כי מדובר בהגנה על "טובת הילד", בניסיון "לתרבת" ולהטמיע את האבוריג'ינים בחברה המערבית, ובשימור יציבות חברתית וכלכלית – טיעונים ששיקפו יחס פטרנליסטי וגזעני מובהק.
ב־1967 התקיים משאל העם שבו הוחלט לכלול את האבוריג'ינים במפקד האוכלוסין ולתת לפרלמנט סמכות לחוקק בעניינם, וזה סימן את נקודת המפנה שממנה ואילך החלו תיקונים שהובילו להכרה שוויונית בזכויות האזרח של האבוריג'ינים.
צרפת – חוק איסור כיסויי ראש דתיים בבתי ספר ציבוריים (2004)
ב־2004 חוקקה צרפת חוק האוסר על תלמידים בבתי ספר ציבוריים לענוד סמלים דתיים "בולטים", כולל רעלות מוסלמיות, כיפות יהודיות וצלבים גדולים. התומכים טענו כי החוק מגן על עקרון החילוניות (laïcité) בצרפת, מבטיח ניטרליות של המרחב הציבורי ושוויון בין תלמידים. המתנגדים טענו שמדובר בפגיעה בחופש הדת ובזכות לביטוי זהות אישית, במיוחד כלפי מיעוטים מוסלמים, וכי למעשה החוק מקדם הדרה במקום שילוב.
קנדה – פגיעה בזכויות הילידים – בניגוד לחוקה
בשנת 2016 ממשלת ג׳סטין טרודו אישרה בפרלמנט (ובהחלטת קבינט) את הרחבת צינור טרנס מאונטן, פרויקט כלכלי גדול שהשתרע על אדמות שנחשבות בעיני קהילות ילידיות כשטחים מסורתיים ומקודשים. הדיון הציבורי היה סוער: המתנגדים (קהילות ילידיות, ארגוני סביבה, פעילי זכויות) טענו שמדובר בהפרת ריבונות ילידית, פגיעה באדמות ובמים, והמשך דפוס קולוניאלי שבו האינטרסים הכלכליים של הרוב גוברים על זכויות המיעוט. התומכים (ממשלה, חברות אנרגיה, ועדי עובדים מסוימים) טענו כי הצינורות חיוניים לצמיחה כלכלית, ליצירת מקומות עבודה ולהבטחת ביטחון אנרגטי של קנדה, וכי האינטרס הלאומי גובר על התנגדות קהילתית מקומית.
בשנים האחרונות, בישראל, השמאל מאשים את הממשלה הימנית בעריצות של הרוב. בקרב ציבור זה יש תחושה שהכרעת הרוב אינה כלי לגיטימי בדמוקרטיה. גישה זו אינה ייחודית לישראל, בכל דמוקרטיה יש מתח בסיסי בין שני עקרונות:
כאשר קבוצה פוליטית (למשל ממשלה שנבחרה ברוב פרלמנטרי) משתמשת בכוחה לשנות כללי משחק או איזונים מוסדיים, המיעוט נוטה לטעון שמדובר ב"עריצות רוב". מנגד, תומכי הרוב רואים את עצמם כמגשימים את עקרון הדמוקרטיה הבסיסי – שלטון העם. היכן עובר הגבול? מתי הרוב מפעיל סמכות לגיטימית, ומתי הוא חוצה קו והופך לעריץ?
רוברט דאל היה פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת ייל ונחשב לאחד התיאורטיקנים הגדולים בתחום הדמוקרטיה. בפרק 10 בספרו "הדמוקרטיה ומבקריה" (1989) הוא עוסק בשאלת הכרעת הרוב.
אידאלית רצוי שהכרעות יתקבלו פה אחד. אם זה לא אפשרי הכרעת הרוב היא הדרך הטובה ביותר שיש לנו כיום לקבל החלטות ציבוריות, כל עוד נשמר עקרון השוויון הפוליטי. הוא נותן לכך ארבע ההצדקות:
על פי דאל, הכלל של החלטה דרך הכרעת הרוב אינו מושלם, אבל הוא הכי הוגן, הכי שוויוני, הכי יציב והכי מעשי מבין כל הכללים האפשריים.
בין קבלת החלטה פה אחד וקבלת החלטה על פי הכרעת הרוב יש טווח של אפשרויות: דרישה לרוב מיוחס של 60%, שני שליש, שלושה רבעים וכו'. דאל מצביע על כך שדרישה כזו למעשה נותנת זכות וטו בידי מיעוט ועל כן אינה עדיפה על פני הכרעת רוב רגיל.
בפרק 12 בספרו דאל מפרט מהם המוסדות הדמוקרטיים ההכרחיים כדי להבטיח שהכרעת הרוב לא תהפוך לעריצות הרוב:.
במאמר זה בחנו את רעיון עריצות הרוב והמורכבות שהוא מציב בפני הדמוקרטיה המודרנית. ראינו כי שיטת הכרעת הרוב אכן מאפשרת למקסם את מספר האזרחים שזוכים למימוש רצונם הפוליטי, אולם היא אינה מבטיחה הגנה מלאה ליחידים ולקבוצות המוצאים עצמם במיעוט. הוגים רבים, מן העת החדשה ועד ימינו, ניסו להתמודד עם קושי זה והציעו מנגנוני בלימה ומסגרות מוסדיות שנועדו להגן על זכויות המיעוט וליצור איזון בריא יותר בין חירות לשוויון.
בישראל קיימים רוב המוסדות הללו – החל מעיגון זכויות בחוקי יסוד, דרך בחירות כלליות וחופש התאגדות, וכלה בחופש הביטוי והעיתונות. ובכל זאת, הקיטוב הציבורי מתעצם והשיח נעשה חריף ומקוטב. ייתכן שמבנה השלטון הקואליציוני תורם לכך, וייתכן שעדיין לא מצאנו את המנגנון האידאלי לקבלת החלטות דמוקרטיות. כיוון אפשרי לעתיד הוא פיתוח שיטות הסכמה דליברטיביות, המעמיקות את ההידברות בין קבוצות שונות ומנסות לגבש הכרעות שאינן רק תוצר של רוב מול מיעוט, אלא של שכנוע הדדי וחיפוש אחר מכנה משותף רחב יותר.
