התוצאות של היעדר חוקה בישראל

היעדר חוקה כתובה בישראל יצר פגימות במבנה השלטוני של המדינה. במדינות דמוקרטיות רבות, החוקה מהווה את הבסיס לחקיקה היסוד ולקיומם של מנגנוני איזון ובלימה בין הרשויות השונות.

המודל הדמוקרטי האידיאלי – המכונה לעיתים “דמוקרטיה השתתפותית” או “דמוקרטיה מעשירה” – שואף למעורבות אקטיבית של כלל האזרחים בקבלת ההחלטות, מתוך הנחה שחוכמת ההמון, גיוון הדעות והעשרה הדדית יביאו להחלטות טובות יותר ולחברה הוגנת יותר. מודל זה מתמקד בקיומו של שיח ציבורי חי, בנגישות להליכים דמוקרטיים, ובביזור סמכויות מהמרכז לפריפריה.

לעומת זאת, המודל הפרלמנטרי-ייצוגי הקלאסי – שבו פועלות רבות ממדינות המערב – מקנה לנציגי הציבור סמכויות חקיקה וביצוע, אך מגביל את כוחם באמצעות חוקה כתובה, ביקורת שיפוטית, ועקרונות של הפרדת רשויות, שקיפות ואחריותיות. מבנה זה אמנם לא כולל השתתפות ישירה של כלל האזרחים, אך הוא שומר על איזונים מערכתיים המונעים ריכוז יתר של כוח.

בישראל, בשל היעדר חוקה, המבנה הדמוקרטי – ריכוזי עוד יותר. הכנסת מהווה לא רק את הרשות המחוקקת אלא גם בסיס התמיכה של הממשלה, שהיא הרשות המבצעת. ועדת השרים לחקיקה, גוף פנימי של הממשלה, קובעת בפועל אילו חוקים יקודמו בכנסת, ובכך מחלישה את עצמאותם של חברי הכנסת. יתרה מזו, העדר חוקה מגבילה מותיר את מערכת המשפט במצב מעורער מבחינת סמכותה לפסול חוקים או לעמוד מול רצון הקואליציה.

מצב זה מרוקן את המערכת מהשיח הציבורי החוקתי שהינו תנאי לדמוקרטיה בריאה. הציבור מודר מדיון בשאלות היסוד – על אופייה של המדינה, על זכויות המיעוטים, על יחסי דת ומדינה ועל גבולות הכוח של הרשות המבצעת. בהיעדר מסגרת חוקתית מחייבת, הדמוקרטיה הישראלית פועלת כגרסה רזה ומעוותת של הדמוקרטיה הייצוגית, תוך החמצה של הפוטנציאל ההשתתפותי, השוויוני והמעשיר שטמון ברעיון הדמוקרטי.

במדינת ישראל, הריבונות בפועל עוברת לנציגי העם – כלומר, לקואליציה השלטת – והם מנהלים גם את הרשות המבצעת. הכנסת, אשר אמורה לייצג את רצון כלל העם, פועלת מתוך אינטרסים צרים, ללא מעכבים חוקתיים וללא יכולת ביקורת אפקטיבית לריבון. היעדר בסיס חוקתי ברור לפסילת החלטות הכנסת על ידי הרשות השופטת, פוגע אף בה, ומעלה הסתברות לקונפליקט חוקתי.

היעדר חוקה אינו רק עניין משפטי או מוסדי – אלא גם הביא להעדר מודל מסודר ויעיל של יחסי גומלין בין רשויות השלטון. ללא חוקה ברורה ומחייבת, לא התקיימו מנגנוני איזון ובלימה אפקטיביים בין הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת, דבר שהוביל לריכוז יתר של סמכויות בידיים בודדות ובמיוחד בידי הקואליציה השלטת. ריכוז זה של סמכויות מערער את היעילות של מערכת השלטון, פוגע בשקיפות הציבורית ומקשה על קיום ביקורת אפקטיבית שתשמור על שלטון החוק ותסייע להבטיח את התפתחותה של דמוקרטיה בריאה ויציבה. היעדר חוקה מונע גם את ההתאמה הגמישה והמהירה של המערכת השלטונית לצרכים המשתנים של התקופה, ובכך משאיר את המדינה במצב של חוסר יציבות חוקתית שמקשה על תפקוד אפקטיבי במצבים קריטיים.

היעדר החוקה מביא גם לכך שאין במערכת המשפט אבן בוחן חוקתית, מה שמסייע למעשה לפוליטיזציה של המערכת. מאבקים פוליטיים מתפרסים על מערכת החוק והמשפט, וללא חוקה ברורה קשה להילחם בכך בצורה אפקטיבית. לפיכך, המשטר בישראל נשאר פגיע להתערבויות לא מאוזנות של השלטון ונטייתו לריכוז סמכויות.

מערכת ההפעלה שלנו – פגומה מן היסוד.

יש לכך גם השלכות חברתיות עמוקות. במדינות דמוקרטיות רבות, תהליך כתיבת החוקה מלווה בדיון ציבורי רחב שמחייב עיסוק מהותי בשאלות יסוד – זהותה של המדינה, גבולות הסמכות של הרשויות, מערכת הערכים המשותפת וזכויות האדם. בישראל, בהיעדר מסגרת כזו, לא מתנהל שיח ציבורי מסודר ומחייב על הסוגיות הללו. סוגיות של דת ומדינה, זכויות מיעוטים, הפרדת רשויות והגדרת הריבונות נותרות לא פתורות ולעיתים מוסתרות מאחורי הכרעות נקודתיות של קואליציות. כך נמנע מהחברה הישראלית תהליך הכרחי של גיבוש זהות חוקתית משותפת, אשר יכול היה לשמש גשר בין הפלגים והקבוצות, ולהוביל להבנה הדדית ולקונצנזוס רחב יותר בנוגע לאופייה של המדינה.