בשיח הציבורי והאקדמי בישראל הולך ומתקבע בעשור האחרון מונח אחד, כמעט כקלישאה מוסכמת, והוא "דמוקרטיה בנסיגה" (או "נסיגה דמוקרטית" – democratic decline). הביטוי נושא עמו ניחוח מחקרי, מעורר דאגה כנה, ומסמן לכאורה איום ברור – עריצות הרוב. החשש מפני פגיעה של רוב אלקטורלי בזכויות הפרט, בעקרון השוויון או במיעוטים פוליטיים, הוא חשש לגיטימי, ואף יסודי בתיאוריה הדמוקרטית. אלא שכאן בדיוק טמונה הבעיה: האבחון אומנם נשמע מוכר, אך "האויב" שסומן הוא שגוי ולכן גם התרופה המוצעת הולכת ומתבררת כמסוכנת יותר מן המחלה.

מאחורי הדגל של "מאבק בנסיגה דמוקרטית" מצביעים על הציבור עצמו בתור האויב: ההמון, כך נטען, הנמשך אחר הפופוליזם – הוא הסכנה. מתוך כך מוצעת בפועל חלופה משטרית אחרת – לא העמקת הדמוקרטיה, אלא השהייתה; לא חיזוק ההליך הדמוקרטי, אלא עקיפתו. אין זו הגנה מפני עריצות הרוב, אלא כינונה של עריצות המיעוט.

עריצות הרוב היא תופעה מוכרת: מצב שבו רוב פוליטי מנצל את כוחו כדי לרמוס זכויות יסוד או לשלול הגנות חוקתיות. אולם עריצות המיעוט מתוחכמת יותר. היא פועלת לא באמצעות הכרעה אלקטורלית גלויה, אלא באמצעות רשת של מוסדות לא־נבחרים, המוצגים כ"מקצועיים", "ניטרליים" או "שומרי סף", אשר בפועל מרכזים בידיהם כוח הכרעה פוליטי נרחב – ללא אחריות דמוקרטית וללא אפשרות ממשית להחלפה.

כך, בשם הפחד מעריצות הרוב, מתבקש הציבור להשלים עם ריכוז כוח מתמשך בידי קבוצות מיעוט הנחזות כמקצועיות: פקידות בכירה, בעיקר משפטית; מערך ייעוץ משפטי בעל סמכות חוסמת; מערכות אכיפה עם שיקול דעת רחב; ומעל הכול – בית משפט עליון שהפך לזירה הסופית והקובעת כמעט בכל מחלוקת ערכית, מדינית או מוסדית.

התהליך מוכר היטב: כל החלטת ממשלה משמעותית, כל חקיקה פרלמנטרית שנויה במחלוקת, וכל שינוי מדיניות בעל משקל ציבורי – מועברים בפועל לביקורת שיפוטית מקיפה. במציאות זו, ההכרעה הדמוקרטית אינה סוף פסוק אלא נקודת פתיחה להליך סינון, אישור או פסילה בידי גורמים שאינם נבחרים, ואינם מחויבים לציבור הבוחרים. כמובן, בחלקים שמגבים תהליך כזה יסבירו לנו ש"דמוקרטיה" זה אומנם הכרעת הרוב אבל לא רק, אלא גם (ובעצם בעיקר ואף בלבד) מה שהמוסד השיפוטי העליון קובע. זו הדמוקרטיה.

אין מדובר בביקורת שיפוטית במובנה הקלאסי – זו שנועדה להגן על זכויות יסוד מפני שרירות שלטונית. מדובר במודל שבו הרשות השופטת והפקידות המשפטית הופכות ל"קובע האחרון" או ל"בעל זכות המילה האחרונה" של סדר היום הפוליטי. זהו שינוי עומק במבנה המשטרי, אך כזה המוסווה בשפה של הגנה על הדמוקרטיה.

כאן מתגלה הפרדוקס: בשם החשש מפני פגיעה בדמוקרטיה, מוצעת חלופה שמרוקנת אותה מתוכנה. הדמוקרטיה חדלה להיות מנגנון הכרעה, והופכת למנגנון המלצה. הבחירות מתקיימות, אך תוצריהן מותנים באישור מתמיד של מוקדי כוח קבועים, שאינם מתחלפים, ואשר מחזיקים בתפיסת עולם ערכית מובהקת – גם אם זו מוצגת כ"מקצועית". לשם כך מגייסים את גדולי ההוגים – מרוסו ועד קלזן – כדי להסביר לנו שמה שהרוב המוחשי רוצה זה לא באמת "רצון העם". כך משתמע לא אחת מן השיח, כאילו יש "עם מהותי", שאינו בא לידי ביטוי בבחירות מוחשיות ארציות, אלא דווקא בהחלטותיהם של פקידים או בהכרעותיהם של שופטים.

התוצאה איננה איזון בין רשויות, אלא קיבעון מוסדי. לא בלמים ואיזונים, אלא בלמים ללא איזונים. לא הגנה על המיעוט, אלא שלטון מיעוט.

חשוב להדגיש: החשש מעריצות הרוב אינו חשש דמיוני. הוא מוכר בכל דמוקרטיה, ודורש מנגנוני הגנה אמיתיים – חוקה, זכויות יסוד, ביקורת שיפוטית מידתית, ובעיקר תרבות פוליטית מכבדת את החירויות. אך מנגנונים אלו נועדו לכוון את הציבור ולרסן את הרוב במקרי קיצון, ולא להחליפו ובטח לא לרמוס את רצונו כדבר של יום ביומו. הם נועדו להציב גבולות, לא לשלול את חירותו לעצב את מדינתו כרצונו.

כאשר הפתרון המוצע לנסיגה דמוקרטית הוא העברת מרכז הכובד השלטוני לגורמים שאינם נבחרים, מתקבל משטר שבו אין עוד הכרעה דמוקרטית. בהתאם לכך הציבור חדל להאמין בהליך, משום שהוא חש, ובצדק, שההכרעה כבר אינה בידיו. בסופו של דבר, עריצות המיעוט מסוכנת מעריצות הרוב דווקא משום שהיא פועלת בשם ערכים דמוקרטיים, אך שוחקת אותם מבפנים. היא אינה מעוררת התנגדות ציבורית מיידית, ובד בבד מחלישה בהדרגה את האתוס הדמוקרטי עצמו: את תחושת הריבונות, את האחריות הציבורית, ואת הנכונות לקבל הכרעות גם כאשר אינן נוחות. תרופה כזו חמורה ומסוכנת מן המחלה, שכן היא עלולה להותיר אותנו בסופו של דבר בלי ההליך הדמוקרטי ובלי אמון הציבור באתוס הדמוקרטי.

וזכרו, מי שחושש מפני נסיגת הדמוקרטיה ומסקנתו היא שיש להשעות ואף לבטל את תוצרי בחירת רוב הציבור – על כל צעד ושעל, איננו חושש לנסיגת דמוקרטיה – הוא יוצר את נסיגת הדמוקרטיה.

ד"ר שאול שארף הוא מרצה למשפט חוקתי במרכז האקדמי פרס ברחובות ועורך כתב העת "רשות הרבים".

לקריאת גרסת מקור מורחבת של המאמר