מאת: אורלי כהן | רכזת צוות תקשורת אזרחים כותבים חוקה
תקשורת לא נולדה כדי לשלוט – אלא כדי לשרת
במקור, מוסדות ציבוריים נועדו להגן על האזרחים: הבנק שמר על הכסף, והתקשורת נועדה להעביר מידע. אך כמו הבנקים, גם התקשורת עברה שינוי מהותי – ממנגנון שירות לציבור למוקד כוח.
הבעיה איננה עצם קיומה של תקשורת, אלא מי מחזיק בה, מי מממן אותה, ולאילו אינטרסים היא מחויבת.
כבר יותר ממאה שנה ידוע עיקרון אחד פשוט: מי ששולט בתקשורת – שולט בשלטון.
כשאומרים “עיתון”, אין הכוונה רק לעיתונות הכתובה, אלא לכל מערכות התקשורת: עיתונים, רדיו, טלוויזיה, אתרי חדשות ופלטפורמות דיגיטליות. הפלטפורמות משתנות והפרצופים מתחלפים – אך העיקרון נשאר זהה.
התקשורת היא מפת שליטה: רשת מצומצמת של בעלי כוח המחזיקים באמצעי השיח הציבורי. רוב כלי התקשורת המרכזיים מצויים בבעלות בעלי הון – לעיתים כאלה המעורבים באנרגיה, נדל״ן, בנקאות או תלויים ברגולציה ממשלתית.
הנחת היסוד השגויה של הציבור היא שתקשורת היא עסק כלכלי רגיל. בפועל, זהו עסק בעייתי:
מכאן עולה שאלה פשוטה: למה בעלי הון ואנשים בעמדות כוח קונים כלי תקשורת?
התשובה ברורה: לא כדי להרוויח כסף – אלא כדי לצבור כוח.
הפסדים בתקשורת מתקזזים באמצעות רווחים בעסקים אחרים: רגולציה נוחה, החלטות ממשלה, מינויים, תדמית ציבורית וחסינות מביקורת. התקשורת אינה מייצרת רווח כלכלי משמעותי – היא מייצרת כוח פוליטי:
מי ששולט בתקשורת – שולט בשיח. מי ששולט בשיח – שולט במדיניות.
רוב ההשפעה של הון על שלטון איננה פלילית. אין מעטפות ואין שוחד – הכול “חוקי”.
כך זה פועל:
אף אחד לא צריך לאיים; כולם מבינים את הכללים.
המיתוס הגדול הוא שהתקשורת רק “משפיעה על מה לחשוב”. זה נכון – אך לא העיקר.
הכוח האמיתי של התקשורת הוא בקביעה על מה בכלל מותר לחשוב. נושא שלא נכנס לסדר היום:
אפשר לחסל אדם ציבורי בשתי דרכים: סיקור שלילי – או אי־סיקור מוחלט. השנייה יעילה יותר.
המעגל הבעייתי: הון – שלטון – תקשורת
פוליטיקאים זקוקים לתקשורת כדי להיבחר ולהישאר רלוונטיים. התקשורת זקוקה לבעלי הון כדי לשרוד. בעלי ההון זקוקים לפוליטיקאים כדי לשמר אינטרסים כלכליים. כך נוצר מעגל סגור שבו הציבור הוא צרכן של נרטיב – לא שותף בקבלת החלטות.
סתימת פיות אינה נעשית באמצעות שתיקה – אלא באמצעות רעש.
התקשורת מציפה את הציבור בעימותים אינסופיים: ימין מול שמאל, דתיים מול חילונים, זהות מול זהות, אישיות מול אישיות. התוצאה:
זו איננה תקשורת חופשית – זו תקשורת שמסיטה.
לעיתים נדמה שיש “פלורליזם”: עיתון אחד אומר כך ואחר אומר אחרת. אך לרוב מדובר במחזור של אותן עמדות בתוך גבולות צרים מאוד.
יש אמיתות שאינן נתפסות כדעה אלא כ“מציאות מובנת מאליה” – ועליהן אסור לדבר. ההיסטוריה מלמדת שמה שנחשב בלתי ניתן לערעור בעשור אחד מתגלה כטעות בעשור הבא. בזמן אמת, התקשורת מונעת את עצם הדיון.
חבר כנסת יכול לעבוד היטב – אך בלי סיקור הוא נעלם. לעומת זאת, פרובוקציה קטנה יכולה לייצר כותרת, חשיפה ושרידות פוליטית.
כך נוצר תמריץ לרעש – לא למדיניות. התקשורת הופכת למקל ולגזר:
בישראל קיימים חוקי תקשורת טכניים – רישוי, שידורים ורגולציה – אך אין חוק יסוד לתקשורת.
המשמעות:
לכן התקשורת נשארת תלויה, ריכוזית ופגיעה ללחצים – ובעיקר לא מחויבת לציבור.
התקשורת איננה רק מקור מידע; היא מנגנון כוח שמחליט מי ידבר, על מה ידברו, מה ייחשב “אמת” ומה לא ייאמר כלל.
בלי תקשורת חופשית באמת – אין ציבור חופשי ואין דמוקרטיה מתפקדת.
העולם מציע מודלים שונים:
שלוש גישות ברורות עולות מההשוואה:
הגישה השלישית היא היחידה שמאזנת בין חופש, אחריות ודמוקרטיה.
תקשורת חופשית איננה “שוק חופשי” – היא תשתית דמוקרטית. לכן נדרש חוק יסוד לתקשורת שיקבע עקרונות – לא רק פרטים טכניים:
לכן גם לא רצוי להעתיק חוק מחוקה זרה – אלא ללמוד, להשוות ולבנות מסגרת המתאימה לחברה הישראלית.
מוזמנים לקרוא את טיוטת החוק המוצע של “אזרחים כותבים חוקה” –
Facebook Comments תגובות