הספר מתחיל בסיפור אמיתי על המדען הבריטי פרנסיס גלטון שיצא מביתו ב-1906 והלך ליריד חיות משק שבעיר פלימות באנגליה. ביריד התקיימה תערוכה שנתית של חקלאים, ובתערוכה התקיימה תחרות של הערכת משקל. שור גדול נבחר לתחרות והקהל עמד בתור כדי להמר על משקלו. הניחושים הטובים ביותר זכו בפרסים. 800 איש הימרו על משקל השור.

בעיני גלטון “הייתה זו אנלוגיה לדמוקרטיה שבה לאנשים בעלי יכולת ואינטרסים שונים לחלוטין יש אותה זכות בחירה, כך שלמתחרה הממוצע היו כישורים להערכת משקלו של השור בערך כמו שלבוחר הממוצע יש כישורים להעריך את רוב הנושאים הפוליטיים שעליהם הוא מצביע”.

כשהתחרות הסתיימה והפרסים חולקו, גלטון קיבל מהמארגנים את כרטיסי ההגרלה והריץ עליהם סדרה של מבחנים  סטטיסטיים. הוא סידר את 787 הניחושים (13 נפסלו כי היו לא קריאים)  מהגבוה לנמוך ושרטט גרף כדי לראות אם הניחושים נופלים בפיזור נורמלי. הוא גם סיכם את הניחושים של כל המתחרים וחישב את הממוצע. אפשר לומר שהממוצע ייצג את מה שחשבה החוכמה הקולקטיבית של ההמון בפלימות. גלטון שיער שממוצע הניחושים של קבוצת כל המהמרים יהיה רחוק מהמציאות ורחוק ממשקלו האמיתי של השור. אחרי הכל, מגוון הטרוגני של אנשים בתערוכה שחלקם חכמים,  חלקם בינוניים, וחלקם טיפשים, בוודאי תפיק, כך חשב גלטון, תשובה טיפשית. אבל גלטון טעה.

לאחר שגלטון חישב את הממוצע של כל ההימורים של כל המהמרים, הוא הגיע למשקל שור של 542.9 ק”ג, בעוד שהמשקל האמיתי של השור היה  543.4 ק”ג.

במילים אחרות – שיפוט ההמון היה בעצם מושלם.

מאוחר יותר כתב על כך גלטון כי: “התוצאה הביאה לשיפוט הדמוקרטי יותר כבוד מהצפוי”

מה שגלטון גילה באותו יום בפלימות היא עובדה מדהימה – קבוצות הן אינטליגנטיות וההחלטות שהן מקבלות ביחד נבונות יותר מההחלטות הנבונות ביותר שהיו מקבלים האנשים הנבונים ביותר שבתוכה.

קבוצות אינן זקוקות להנהגה של אנשים חכמים במיוחד כדי להיות חכמות. גם אם האנשים החכמים ביותר בקבוצה אינם בעלי ידע גדול והגיון משובח, הקבוצה עדיין יכולה להגיע להחלטות חכמות.

בני אדם בודדים אינם מקבלי החלטות טובים והרציונליות שלהם מוגבלת. על כך כבר עמדו כלכלנים התנהגותיים רבים (הרברט סימון, דניאל כהנמן). בדרך כלל יש לנו פחות אינפורמציה משהיינו רוצים ויכולתנו לצפות את העתיד מוגבלת. רובנו חסרים יכולת או רצון לערוך חישובי עלות-תועלת מסובכים. במקום להתעקש על הפתרון הטוב ביותר אנחנו בדרך כלל מקבלים את מה שניראה לנו טוב דיו, ולעיתים קרובות רגשותינו משפיעים על השיפוט.

אך למרות כל זאת, כשאנחנו בקבוצה השיפוטים הלא מושלמים שלנו מצטברים ביחד לשיפוט נכון. קשה לעכל את התובנה הזו שהשלם עולה על סך חלקיו, אך המציאות מראה כי חוכמת ההמונים המצטברת מסך כל הפרטים שבתוכה מביאה בסופו של דבר, לתוצאה טובה יותר מהחלטות אינדיבידואליות.

התובנה הזו של חוכמת ההמונים כבר מיושמת הלכה למעשה בתחומים רבים:

• בעולם העסקים נעזרים בחוכמת ההמונים כאשר פונים לציבור ומבקשים כי ידרג את השירות שקיבל, את נותני השירות ואת המוצרים. גם אנחנו כצרכנים בודקים את הדירוג המצטבר שניתן לשירות ולמוצר  בטרם נירכוש אותו (כוכבים, ציון כללי וכו’ ).
• בעולם הבידור נעזרים בחוכמת ההמונים באמצעות שאלוני רייטינג לתוכניות טלויזיה, סרטים, וכד’. גם אנחנו כצרכנים נבדוק “כמה כוכבים” קיבל הסרט שאנחנו רוצים לצפות בו.
• בצבא נעזרים במבחנים סוציומטריים כדי להעריך את תפקודו של החייל לא רק באמצעות חוות הדעת של המפקדים, אלא באמצעות חוות דעת של כל חבריו לצוות תוך שיקלול כל התוצאות המתקבלות לציון אחד ממוצע.
• בעולם הפוליטי מבצעים סקרים ומעבירים שאלונים חדשות לבקרים כדי לחוש את רוח הציבור בנוגע לעמדות ולביצועי נבחרי הציבור.
• בעולם המשפט במדינות מסוימות נעזרים בחבר מושבעים כדי להגיע ל”ממוצע” החלטות בנוגע לגזר דין ולא משאירים את ההחלטה בידיו של שופט “בודד”, (גם אצלנו במשפטים “מורכבים” יושבים מספר שופטים ולא שופט בודד).   

בתחומים רבים קיימת הבנה אינטואיטיבית שמוטב לאסוף מידע מגוון ממספר מקורות ואנשים ולשקלל אותו לפני החלטה. ודווקא בתחומים כל כך חשובים הנוגעים לגורלנו החברתי והמדיני, “נישכחות” התובנות הללו ומתוך סיבות שונות ומגוונות בהן ניסיון של הנבחרים לשמור על כוחם השלטוני,  ומניפולציה שלהם בחרדות שלנו כעם “להיות ללא הנהגה ולקחת אחריות על גורלנו”, נוצר מצב בו אנחנו צריכים להצדיק את הצעתנו לחקיקה אזרחית, אל מול ציבור שחושב, לא בצדק, כי “ההמון אינו חכם” ומסוכן לתת בידיו חקיקה אזרחית שכזו. כל הניסויים החברתיים שנערכו בקבוצות גדולות שוללים את החרדה הזו.  קבוצות גדולות רנדומליות לחלוטין והטרוגניות מכל בחינה, מקבלות ביחד החלטות טובות יותר, שמשקפות באופן מצוין את האינטרסים שלהן, ואינן זקוקות למומחיות מיוחדת לצורך כך.